חתונה מאוחרת

לפני שבועיים הודיעו לנו בעבודה שהמנהל שלנו הולך להתחלף ומאז שיחות הקפה, ארוחות הצהריים ובעצם כל שניה פנויה שלנו מתרכזת בסקפולציות לגבי מי יהיה המנהל הבא. כרגיל במקרים כאלו, לאף אחד אין יותר מדי מושג לגבי מה הקריטריונים להחלטה ולכן אותן ספקולציות הופכות ללא יותר מאשר אוסף של ניתוחים פסאודו-מדעיים על למי מהמועמדים יש יותר סיכוי, מה מנהל המחלקה אוהב במנהל ואיזה שיקולים הוא לוקח בחשבון כשהוא בוחר את המנהל הבא. כמובן, כל אותם ניתוחים שווים לכלום כי לאף אחד אין באמת מושג איך אותו מנהל חושב, שזה מזכיר לי לפעמים את ההסתכלות שלנו על ספורט.

כשראיתי את הפטריוטס מפסידים לבראונס שבוע שעבר, גם אני חשבתי שאין סיכוי שהקבוצה הזאת על אמת אם היא לא מצליחה לעצור קבוצה בינונית כמו קליבלנד. שבוע אחר כך הם מגיעים לפיטסבורג – הקבוצה שנראתה הטובה ביותר בליגה לפרקים רבים העונה – ואוכלים אותה בלי מלח. כשאתה רואה כזה הבדל בין שבוע לשבוע, כל הניתוחים שבעולם נראים חסרי משמעות. אותו דבר נכון גם לגבי דנבר, למשל, שהפסידה לחצי מנמושות הליגה – ואז פירקה את קנזס סיטי. אבל יש נקודות שבהן אתה יכול להסתכל ולנתח את התבניות ולהבין אותן – לפחות במידה מתקבלת על הדעת – מקרה אחד כזה הוא מייקל ויק.

אני לא חושב שלמישהו היה ספק לפני כמה שנים שמייקל ויק הוא שחקן מוכשר ביותר. היתה לו אחת הידיים החזקות במשחק ורגליים זריזות של ראנינג בק. אבל היה דבר אחד שהגביל אותו מלהפוך לשחקן שכולם חשבו שהוא יהיה, וזה יכולת קבלת החלטות טובה. כמה שנים עברו, ויק בילה חלק נכבד מהן מאחורי הסורגים (חלק שאליו אני באמת לא רוצה להתייחס, כי זה לא רלוונטי ליכולת הפוטבול שלו – ובאותה מידה, אפילו אליפות לא תפצה על הדברים שהוא עשה), ואחרי שנה מאחורי דונובן מקנאב הוא פותח לפילדלפיה ונראה כמו מועמד בכיר ל-MVP.

איך כזה דבר קורה? ובכן, יש כזה דבר התאמה בין שחקן למועדון, ו-ויק הוא השחקן המושלם לקבוצה כמו פילדלפיה. אם הבעיה העיקרית שלו בעבר היתה קבלת החלטות – אז אין בעיה, נבטל ממנו את הצורך לקבל החלטות – נשלח רסיבר-שניים עמוק, הוא ינסה למסור אליהם, אם הם מכוסים – קדימה, לרוץ. אני כמובן מפשט את הענינים, ויק מוסר גם בקצר (בעיקר בצ'ק דאון לראנינג בק – הטייט אנד שלו, למשל, לא רואה כדור בכלל, בניגוד לימים באטלנטה, בהם אלג'י קראמפלר היה המטרה העיקרית בהתקפה), אבל באופן עקרוני, ההתקפה של פילדלפיה מאז שאנדי ריד נמצא בה היתה תמיד כזאת – מעט ריצות, הרבה מסירות ארוכות, ויציאה מהפוקט של הק"ב.

במידה רבה, אנדי ריד קיבל את השחקן המושלם מבחינתו – דונובן מקנאב יותר מהיר עם פחות אינטלגנציית משחק. שזה בסדר גמור מבחינתו. כמובן, השאלה עכשיו היא האם השיטה הזאת – שבעבר הביאה את ריד תמיד קרוב מאוד לבאר אבל אף פעם לא לשתות ממנה – תספיק הפעם. לטעמי, מדובר בקבוצה חד-מימדית מדי בשביל ללכת עד הסוף, כזאת שמצריכה את ההגנה לעשות קונטיימנט קרוב ולסגור את הרסיברים העמוקים בשביל לעצור אותם, אבל נצטרך לחכות לפלייאוף כדי לראות. מי יודע, אולי באמת ויק השתנה.

- האמת היא, שגם את הניצחון של הפטריוטס השבוע אפשר לנתח בכלים אנליטיים. יש כזה דבר של מאצ'אפ עדיף והפטריוטס – ובמיוחד בריידי – פשוט אוהבים לשחק מול הסטילרס., ובדיוק ההיפך – ביג בן לא אוהב לשחק מול הפטריוטס. אולי זה משום שהגנת הסטילרס פשוט לא בנויה לסגנון המשחק של הפטריוטס, אולי זה העניין שבליצ'יק יודע להתאים את עצמו לקבוצה כמו פיטסבורג יותר מאשר לקבוצות אחרות. קשה לדעת. בכל מקרה, הנתון המרשים ביותר מהמשחק, מהצד של הפטריוטס, היה היכולת של ניו אינגלנד לעצור כל ניסיון להפריע לבריידי, והוא סיים את המשחק בלי סאק אחד, בעוד ביג בן הופל לא פחות מ-4 פעמים.

- ואולי זאת פשוט החזרה של מנקינס לאופנסיב ליין של הפטריוטס

- Reverse!

- אני מודה, שמחתי לראות את הקאובויס מנצחים את הג'איינטס השבוע. לא כי אני לא אוהב את הג'איינטס (טוב, יש לי משהו נגדם מאז שהם ניצחו את הפטס בסופרבול, אבל זו לא הסיבה), אלא כי נמאס לי לשמוע אנשים מדברים על "כמה הג'איינטס האלו דומים לאלו של 2007". כי הקבוצה הזאת לא מזכירה בכלל את זאת של 2007. זאת של 2007 היתה קבוצה בינונית, שבה כבר במהלך העונה דיברו על זה שטום קאפלין יילך הביתה בסופה אם הם לא ינצחו משחק פלייאוף, איליי מאנינג נראה שם לפרקים רבים כמו גרסה משונמכת של רקס גרוסמן (כולל משחק של משהו כמו 3 אינטרספשנס וחמישה פאמבלים) ואף אחד, אבל אף אחד לא נתן לה סיכוי בפלייאוף – אפילו אחרי שהיא נתנה פייט רציני לפטריוטס במשחק האחרון של העונה. הג'איינטס של השנה שונים לגמרי, למרות ההפסד לדאלאס הם עדיין אחת מהפייבוריטיות ב-NFC, וגם איליי מאנינג טוב בהרבה. אולי זה יסתיים בעוד סופרבול, אולי לא, אבל הקשר בין הקבוצה ההיא לקבוצה הזאת קלוש למדי.

- Reverse!

- מעניין איך הקריירה של ג'ו פלאקו ומאט ריאן – שניים שנבחרו בהפרש קצר אחד מהשני בסיבוב הראשון בדראפט לפני שלוש שנים – הולכת לכיוונים שונים. בעוד ריאן הוא המנהיג הבלתי מעורער של אטלנטה, וכזה שגם אם עוד לא הפך לק"ב מושלם, אפשר לסמוך עליו ברגעים החשובים, הרי שפלאקו מעורר יותר ויותר ספקות באנשים האם הוא יכול להיות טוב כמו שחשבנו.

אני אישית עדיין נמצא בצד של המצדדים בפלאקו, וחושב שהוא יכול להיות ק"ב עילית בליגה. הבעיה היא שכל עוד הוא יהיה במערכת של בולטימור – והאמת היא שזה לא משנה מי המאמן שם – פלאקו לא יוכל להפוך לכזה. בדיוק כמו שדיברתי קודם על התאמה של שחקן למערכת, אז בבירור, פלאקו לא מתאים לתרשים של בולטימור. הרייבנס היו מאז ומתמיד קבוצה שבנויה על הגנה ומשחק ריצה. ק"ב היה אצלם אופציה בלבד ואם עד לאחרונה קייל בולר היה הק"ב המוביל בסטטיסטיקות של הקבוצה הזאת, זה רק מראה עד כמה הדגש על משחק המסירה שם פשוט לא קיים.

בבולטימור פשוט לא יודעים מה לעשות עם ק"ב עם יד זהב, הם תמיד יגבילו אותו באמצעות סכימות ריצה ומשחק איטי – שפלאקו פשוט לא מתאים אליו. אם אתם רוצים הוכחה, פשוט תסתכלו על הרבע האחרון של המשחק מיום חמישי, איך כשהם בפיגור ולא נשארה להם ברירה אלא לשחרר את פלאקו (אפשר לעשות מזה סרט – "שחררו את פלאקו"), פתאום ההתקפה של הקבוצה הזאת מתקתקת.

- חוץ מזה, יש רסיבר יותר טוב היום בליגה מרודי ווייט?

-וכמובן – מזל טוב לבפאלו על הניצחון הראשון

- ואני מקווה של שכחתם - Reverse!

- אבל אם הם ימשיכו לשדר את הג'טס עוד שבוע אחד, אני נשבע – אני מתאסלם.