אין שום מגע ואין שום דרך

נבחרת כדורגל יכולה להיות מלכודת לשחקנים, במיוחד אם הם עושים טעויות בהגנה. תראו מה נהיה מרוברט גרין מווסטהאם, למשל. אם מביטים על ההיסטוריה של הנבחרת שלנו, אפשר להסתכל על דוגמאות כמו גדי מכנס והשגיאה מול אוסטרליה ב-1985, המחדל של תומר בן יוסף מול קרואטיה ב-2006 או הטעות של בירם כיאל מול יוון. אצל כל אלה חל פיחות ניכר במעמד לא רק בנבחרת, אלא גם בקבוצותיהם.

קשר הפועל קרית שמונה אלרואי כהן הפך לסמל שלילי בנבחרת ישראל בעקבות משחק אחד בלבד, בו הוצב כמגן ימני. המהלך ההזוי של לואיס פרננדז איים לרסק את הבחור, אבל לכישרון הצעיר יש כנראה בעיה של מודעות עצמית. הוא נהנה מהבעיה הזו, גם אנחנו.

כהן, לשמחתו ולשמחתנו, לא מבין את הפוטנציאל ההרסני שהשאיר המשחק מול קרואטיה ואת האפשרות שהקריירה שלו תושפע ממנו קשות. מבחינתו, הוא איפס את השעון מיד עם הירידה לחדר ההלבשה באצטדיון רמת גן והתחיל מחדש. ההופעה שלו מול מכבי נתניה, שכללה שני שערים, בישול, בעיטה לקורה והכנה לאין ספור מצבים, היא ההוכחה לכך שהוא רחוק מלהיות שם נרדף לבדיחה. זו גם העדות החותכת לכך שהבדיחה הזו היא, בעצם, על חשבוננו והוא ראוי לעוד הזדמנות, הפעם הוגנת יותר, בהרכב הנבחרת.

אבי נמני עבר מתקפה חסרת תקדים בתקשורת בימים האחרונים, ובצדק. מכבי תל אביב נראית בדיוק כמו הקבוצה שהייתה בשנה שעברה: אנמית, חסרת השראה, מתרפסת בדרבים, מנצחת את המשחקים המובנים מאליהם. אז כן, השחקנים על המגרש לא מספקים את הסחורה, אבל כעת כבר רואים שיש במכבי תל אביב חוסר אונים ברור, ולחוסר האונים הזה אחראי איש אחד: נמני, שכל הדיבורים שלו על סדר, שינוי ולקחים נראים כמו צ'קים ללא כיסוי.

לכאורה , עובד עם נמני עוד מאמן. בתחילת העונה זה גם נראה כך, כשיוסי מזרחי הגיע למסיבות עיתונאים ועמד תחת אור הזרקורים. כעת, כשנמני בקדמת הבמה, עוגת האחריות במכבי תל אביב כבר לא חצויה. לא ברור היום מה תפקידו של מזרחי במועדון מלבד ניפוח הלחיים ושחרור הלחץ על הקווים, כי חוץ מספסל הקבוצה, לא רואים אותו בשום מקום אחר.

מזרחי אולי נהנה מההסתתרות מאחורי נמני, אבל הוא צריך להבין שהיא ממש לא טובה לו. כשאימן בבית"ר הוא נתפש כסותם חורים ושוחרר מחוזהו למרות עונת אליפות והווה כלכלי יציב. אז הוא דיבר על מאמני בתי הקפה התל אביבים שעושים לעצמם לובי, בעודו עושה את הדרך חזרה לתאורה המעומעמת של אשדוד ולנוחות של מקומות 6-10. כשהגיעה ההזדמנות ממכבי תל אביב, הוא לא אמר לא. יש כאלה שהיו עושים את זה, אבל עבור מזרחי זו הייתה סיטואציה מושלמת, הזמנה לקבוצה מהדרג הראשון שבה יוכל להפגין את יכולות האימון שלו ולהראות לאותם מאמני בית קפה איך מתנהג מאמן כדורגל אמיתי.

מה שנראה טוב הפך להיות מאוד בעייתי. מזרחי נראה יותר ויותר כמו ניר לוין, שאליו מפתה להצמיד את התואר "קודמו בתפקיד". לוין, כזכור, ישב על ספסל מכבי תל אביב משום שהייתה לו תעודת פרו. הוא הפך לסמל ליס-מן, כינוי בלתי מחמיא שנגזר מהשתלשלות האירועים המוזרה שאליה נקלע ומהלויאליות שחויב להפגין כלפי המערכת שבה הועסק.

מזרחי לא היה מחויב לאף אחד, הוא הגיע מבחוץ וחתם על חוזה חדש, הייתה לו זכות להגדיר את תפקידו כמשמעותי יותר, ולו רק למראית עין. כיום נראה שההשפעה שלו על מכבי תל אביב סמנטית בלבד, מתבטאת בתנועות ידיים ובהתייעצויות עם הבוס על הקווים. ככל שייעלם מאור הזרקורים, כך תיעלם ההילה שלו כמאמן שראוי לקבוצות צמרת. אחרי כל כך הרבה שנים על הקווים, הוא ראוי ליותר מכך.

שהפועל תל אביב, שההרכב שלה מבוסס על שחקנים יקרים שמיועדים לייצוא לאירופה (וכמו בכל שנה, בסוף נשארים) צועקת בכל הזדמנות שהנשמה שלה מנצחת את הכסף הגדול של מכבי תל אביב

הנה השבוע שעבר על בית"ר ירושלים: מחליטים לנפות שחקנים כאקט מזעזע, נותנים שמינייה לאשדוד בגביע הטוטו, נפגשים, מחליטים שלא להחליט, נפגשים שוב, מחליטים שיחליטו "אחרי האימון של יום חמישי" (זה לא היה האימון הכי ארוך בהיסטוריה?) ובסופו של כל התהליך נשארים עם המאמן ועם אותם שחקנים, עולים למשחק מול הפועל תל אביב, נותנים את הכל ומחלצים תיקו הרואי.

בית"ר ראויה לכל המחמאות בעקבות המשחק הזה, שבו לא הייתה רחוקה מלהוציא גם ניצחון. אריאל הרוש חזר להיות השוער המבטיח שראינו בעונה שעברה, ההגנה נלחמה על כל כדור ועידן טל הראה שגם לו נשארה קצת נשמה. קבוצה שלמה התגייסה למלחמה על הכבוד והראתה שבמנורה דולקים עוד מספר קנים.

אבל אין בכך די כדי לצאת לדרך חדשה. בית"ר לא תקבל תמריץ שכזה בכל שבוע. ביום ראשון היא רצה על אדי מוטיבציה שנוצרו מפמפומים תקשורתיים בלתי נלאים. כולם התעסקו בשאלה כמה תקבל, לא בשאלה אם. זה לא יקרה בשבת מול הפועל רמת גן, משחק שבו כולם מצפים ממנה ללקט שלוש נקודות, או בשבוע שלאחר מכן, בהתמודדות עם הפועל חיפה. כרגע, עד שהוכח אחרת, לבית"ר אין דרך אמיתית. אלא אם מחשיבים רעל חד פעמי לאג'נדה.

ידיו של איציק קורנפיין כבולות. כולם יודעים שהוא לא יכול היה לשאת בעלות שכרם של עידן טל ודריו פרננדז בלי לקבל מהם תמורה על המגרש, הכל מבינים שפיטורי מלמיליאן לא באים כרגע בחשבון בשל האילוץ לשלם לו פיצויים. אבל ינואר בפתח ושינוי מהותי אחד לפחות יהיה חייב להגיע בבית"ר ירושלים. ללא רענון, נחזור לדבר מהר על פגישות ארוכות והחלטות שלא להחליט. אולי אפילו מהר מהצפוי.

כמעט כל אוהד של מכבי חיפה יגיד לכם שהדרבי השני של העונה שעברה, זה שהתקיים במחזור ה-30, הוא שלקח מהידיים הירוקות את האליפות. ה-0:0 שכפתה הפועל חיפה הוריד באחת את הפער מהפועל תל אביב משמונה נקודות לשלוש, ויצר סף לחץ בו לא יכלו שחקני מכבי חיפה לעמוד.

אם לוקחים בחשבון את ההפסד להפועל תל אביב והיכולת הלא משכנעת ב-1:3 על הפועל רמת גן, זו ההזדמנות של מכבי לסגור מעגל בדרבי החיפאי. התופעה הכי בולטת באליפויות הירוקות של שנות ה-80 הייתה העברת הדומיננטיות העירונית לידיים באופן אבסולוטי. לא ניצחונות של 0:1 קטנים, אלא שלשות ורביעיות. למי ששכח, עד תחילת העשור ההוא, הפועל חיפה הייתה הקבוצה השלטת בעיר. מאז, להוציא כמה שנים טובות בסוף שנות ה-90, היא בקושי מוציאה נקודות בדרבי.

לשחקנים של אלישע לוי יש כעת הזדמנות לסתום הרבה פיות ועל הדרך לצבור ביטחון. אבל הם גם צריכים לזכור שאין קבוצה יותר סטריקית בליגה הזו מהפועל חיפה, שאחרי שלושה ניצחונות ושלושה הפסדים לא נוצחה בארבעה משחקים ברציפות. ייתכן מאוד שאת הנקמה תצטרך מכבי לחפש באותו מקום, רק בזמן אחר.