מה הסיפור הגדול ביותר של השבועיים וחצי הראשונים ב-NBA? אין בכלל שאלה. לא, לא כמעט-מספרי-קווין-גארנט-מ-2004 של פאו גאסול. מצטער, גם לא הפתיחה האיומה של יוסטון. ההצגה של פול מילסאפ במיאמי - לא היית רחוקה. מעניין אבל לא, גם לא חוסר היכולת של מיאמי לנצח משחקים צמודים. כל אלה יצטרכו לחכות בשקט לתור שלהם, כי הסיפור הכי גדול של פתיחת העונה הוא הקבוצה האחרונה שנשארה מושלמת - ניו אורלינס הורנטס.
לא צריך להתרגש מכל פתיחה של 0:7 של קבוצה שלא הייתה אמורה לפתוח ככה את העונה. אבל כשהצרעות עושות את זה עם ניצחונות בסן אנטוניו ויוסטון, ניצחון ענק על מיאמי ובלילה שאחריו אחד נוסף במילווקי, מותר להתרשם. ניו אורלינס ייצרה את הפתיחה המצוינת הזאת אחרי שנתיים מקרטעות. את העונה שעברה הם פתחו עם שלושה נצחונות מ-11 משחקים בדרך להחמצת הפלייאוף ולעונה הנוכחית הם הגיעו כשגם כריס פול כבר לא באמת מאמין שמעיר הג'אז תצמח בשורה. עכשיו אפשר לקחת אותם קצת יותר ברצינות.
ונתחיל, איך לא, עם CP3
את הסיבה המרכזית להצלחה כל אחד מאיתנו כבר יודע. רמז - היא הופיעה במשפט הלפני אחרון של הפסקה הקודמת. CP3, למי ששכח, כבר הוביל את ההורנטס למשחק שביעי בסיבוב השני של הפלייאוף, ונתן עונה ששווה MVP רק לפני שנתיים וחצי. כשהוא בכושר שיא, לא בטוח שיש שחקן טוב יותר בעולם ביכולת להפוך קבוצה חביבה למצוינת. ואת העונה הזאת פול התחיל בכושר שיא. אמנם 18 נקודות ו-10 אסיסטים הם לא המספרים המרשימים ביותר שלו, אבל כשהוא עושה את זה עם 1.7 איבודים ו-88-41-51 באחוזי שדה, שלוש ועונשין, אין ספק שמדובר באחד השחקנים היעילים בליגה.
בעצם, פול הוא לא שחקן שצריך למדוד במספרים, צריך לראות אותו משחק כדי להבין מתי הוא בשיאו. אני לא נוטה לכתיבה פיוטית בדרך כלל, אבל בגדולתו כריס פול הוא אמן. ניהול המשחק, קבלת ההחלטות, קריאת המגרש, קריאת היריב, היכולת לגרום לשחקני ההגנה להיראות איטיים יותר - אלה המקומות בהם הגדולה שלו באה לידי ביטוי. יש אתלטים גדולים יותר, סקוררים מוכשרים יותר וקלעים טהורים יותר, אין עוד מישהו שמתבסס נטו על אינטליגנציית משחק כמו CP3. נסתפק בכך, מי שרוצה עוד מחמאות לפול יכול לחזור לכתבות מתחילת 2008.
אקס-פאקטור באריזה נוצצת
צריך לזכור את עונת 2008/09, שהוכיחה כי גם פול לא יכול לבד כשכולם סביבו מקרטעים (לעומת העונה שעברה שהוכיחה שהגוף שלו פגיע), לכן לא צריך לזלזל בצוות המסייע שהתקבץ. אמנם נשאר רק נציג אחד מהקבוצה הגדולה של לפני שלוש עונות - דייויד ווסט הבלתי נלאה, אבל זאת נראית ממש אותה קבוצה. שחקנים שמבינים איך לשחק עם כריס פול נראים בערך אותו הדבר - נעים נכון בידיעה שהם יקבלו כדורים, ולא עושים מה שהם לא צריכים לעשות בידיעה שיש להם רכז שמסוגל לייצר מצב זריקה טוב בכל התקפה.
את הנוכחות ההגנתית וההאלי-הופים של טייסון צ'נדלר מחליפה היעילות של אמקה אוקאפור. לאחר עונת הסתגלות, אוקאפור הבין מה דרישות התפקיד. הסנטר ממוצא ניגרי הוא אחד השחקנים האינטליגנטיים ביותר ב-NBA והשילוב שלו עם פול מאפשר לו לקלוע 12.3 נקודות ב-72.7 אחוזים מדהימים מהשדה, הוא פשוט יודע איפה להיות ומתי. היכולות ההגנתיות שלו מתבזבזות כסנטר נמוך, אבל השנה הוא מספק מטריה אווירית יפה עם 2.3 גגות למשחק. את הקליעה האבסולוטית מבחוץ שסיפק פז'ה סטויאקוביץ' מחליפים טרבור אריזה ומרקו בלינלי שקולעים ביחד 3.4 שלשות ב-39 אחוזים וזו רוב תרומתם ההתקפית.
אריזה הוא גם האקס פקטור, הוא נותן להורנטס מה שלא היה להם בקמפיין המוצלח הקודם - שחקן כנף עם יכולות אול-אראונד, דגש הגנתי ו-ווינריות מוכחת. סוף סוף יש ליד כריס פול סטופר שיקלע את השלשה הגדולה בטיימינג המושלם (כמו נגד מיאמי), שכהשלמת הכנסה מתפקד גם כחוטף אדיר ההופך את הקו האחורי של הצרעות לאחד הטובים בליגה בתחום. פול הוא עדיין אמן המשחק העומד, אבל בזכות אריזה ניו אורלינס מסוגלת לייצר גם נקודות קלות במשחק ריצה.
יש הגנה, יש ספסל, יש גם כמה בעיות
מה קורה על הספסל? קודם כל, יושב שם מאמן - מונטי וויליאמס, שקשה מאוד להעריך את תרומתו בגלל הדומיננטיות של פול. מותר להחמיא לו על ההגנה, מהטובות בליגה עד כה ואולי הטובה ביותר בלהכריח את היריבה לקחת זריקות קשות - היריבות קולעות באחוזים רעים מכל הטווחים, לוקחות יותר מדי שלשות למרות האחוזים האיומים וממעטות להגיע לקו העונשין. אלה מאפיינים של הגנה חכמה שלא מנסה לעשות דברים שהיא לא יודעת, בדיוק כמו ההתקפה.
לגבי השחקנים שנמצאים על הספסל הדעות חלוקות. על הנייר זה לא נראה כמו ספסל מרשים, בפועל התרומה שלו יפה מאוד. ג'ארד ביילס, ווילי גרין ומרקוס תורנטון הם מצבת גארדים מרשימה לכל ספסל, שלושה שיודעים לייצר הרבה נקודות במעט זמן ואפשר לבנות על כך שלפחות אחד מהם יופיע כל ערב. מול הקליפרס, למשל, ביילס וגרין הכריעו את המשחק ברבע אחרון מצוין.
הבעיה היא שבכך הספסל מסתכם, את עמדות הפורוורד והסנטר מחזיק לבד ג'ייסון סמית'. בינתיים הוא מחזיק - יכולת הקאץ'-אנד-שוט שלו יחד עם האנרגיות שהוא מביא מצאו בית חם בניו אורלינס. אבל כמו - פחות או יותר תמיד - חסר להורנטס שחקן פנים דומיננטי נוסף, עם דגש על סנטר.
ההווה ברור, העתיד קצת פחות
מה שמביא אותי אל סימן השאלה המרכזי - למה כל זה יכול להספיק? קודם כל חשוב לסמן את המטרה - להשאיר את כריס פול ב-2012, כאשר בדרך הם יצטרכו להשאיר את דיוויד ווסט ב-2011. הפתיחה המצוינת מגבירה את הסיכוי למומנטום חיובי מתמשך שיחזיר לקבוצה את תחושת הקונטנדרית שהייתה לה לפני שנתיים. הפתיחה הזאת חשובה גם כי היא תוצאה ישירה של הניסיון של ההנהלה להוכיח לפול שהיא עושה כל שביכולתה כדי לחזק את הקבוצה. ההורנטס ויתרו בקיץ על הרבה עתיד - דארן קוליסון המבטיח ושתי בחירות דראפט, כדי להתחזק בהווה עם אריזה, גרין, סמית' וביילס.
אבל כדי להבטיח קבוצה משמעותית וסיכוי גבוה להשאיר את צמד הכוכבים, ההנהלה תצטרך לבצע מהלך נוסף. עם צבע דליל ובעיית גובה רצינית (ווסט הוא 2.06 ואוקאפור 2.08, כל הגארדים נמוכים לעמדות שלהם) קשה מאוד לעבור יריבות כמו הלייקרס ופורטלנד הנוכחיות בסדרת פלייאוף. יש להנהלה קלף מנצח ביד - חוזה גמור גדול מאוד של פז'ה, השאלה היא אם הם יהיו מוכנים להשתמש בו כדי להתחזק בעוד סנטר לרוטציה ואולי גם בשוטינג גארד איכותי.
עם הבעיות הכלכליות של הקבוצה, בכלל לא בטוח שהם יהיו מוכנים להתחייב לחוזים ארוכים, שכנראה ייאלצו אותם לשלם מס מותרות גם בשנים הבאות לאחר שעשו זאת השנה. לא כדאי לשכוח שכדי להשאיר את ווסט, שעד עכשיו החזיק באחד החוזים המשתלמים בליגה, הם יצטרכו לפתוח את הארנק ולשלם יותר. מצד שני, אם הם לא ילכו עד הסוף עם החיזוק הם עלולים לאבד את פול ולהישאר בלי כלום. לכן, יכול להיות שהשורה התחתונה תהיה השאלה המבאסת הרגילה - האם קבוצה משוק קטן עם בעיות כלכליות מסוגלת לבנות קונטנדרית סביב הסופרסטאר שלה?