היפוכי מגמות באוהיו

הניצחון של קליבלנד על ניו אינגלנד הציג משחק קצת מוזר התקפית שמורכב משישה משתתפים עיקריים. בפטריוטס היו ארבעה - בריידי, וודהד, הרננדז ו-וולקר - ובצד של קליבלנד שניים - פיטון היליס וקולט מקוי. השישה אחראים ל-417 יארדים כוללים ולחמישה מתוך ששת הטאצ'דאונים שהובקעו. כמובן שהצד של הבראונס מדהים יותר, ואם נשים דגש על המצטיין פייטון היליס, הוא נתן משחק לדורות. איך אפשר לדעת את זה מלבד העובדה שקבוצתו ניצחה והסטטיסטיקה המאוד מרשימה שלו, שעומדת על 184 יארדים ושני טאצ'דאונים בריצה ו-36 יארדים בתפיסה? ביל בליצ'יק טרח לגשת אליו לאחר המשחק ולהחמיא לו אישית. מי שמכיר קצת את הקריירה של בליצ'יק יודע, שיש לו עין לשחקנים מצוינים.

להיליס, שפתח את העונה כמחליפו של ג'רום הריסון שכבר לא בקבוצה, היה עוד משחק גדול לפני כן - 144 יארדים בריצה פלוס טאצ'דאון, בשבוע השלישי נגד בולטימור ומשחק מספיק גדול נוסף, 102 יארדים על הקרקע וטאצ'דאון נגד סינסינטי. אלה היו המשחקים בהם לקח פיקוד ודחק את הריסון הצידה. לניו אינגלנד היה משחק רע מאוד התקפית, וההגנה של קליבלנד, שכבר קיבלה אצלנו כתבה או שתיים, הייתה מספיק טובה (סטטיסטית שום דבר מרשים, אבל במשחק באופן כללי בהחלט כן) בשביל להוציא את בריידי והאחרים מן המשחק שלהם. החומים העונה הם קבוצת ההפתעות, או נכון יותר, הקבוצה שמתייצבת למשחקים מול קבוצות עדיפות. בלו"ז שלהם יש משחק בית נוסף בשבוע הבא מול הג'טס, שכרגע היא אריה עם קוץ בכרית. יהיה מעניין מאוד לראות אם הג'טס יוכלו לחזור למשחק שלהם, אותו לא הפגינו בשבועיים האחרונים. יש רק שתי אפשרויות: או שזה יקרה, או שהבראונס יוכיחו שהם ענק ישן בדרך לעונה טובה.

"אנחנו נחזור. למדנו המון". כך צוטט מאמן הבנגאלס מרווין לואיס בשנה שעברה, אחרי שקבוצתו סיימה קמפיין משכנע (6:10) בהפסד בסיבוב הראשון של הפלייאוף לג'טס (24:14). באותה עונה הקבוצה רצה ל-128.5 יארד בממוצע למשחק ואפשרה רק 98.3, זרקה ל-180 יארד ואפשרה 200, פאלמר הופל ל-34 סאקים (הפסד של 237 יארדים) וההגנה "החזירה" 29 סאקים (ל-244 יארד).

אז מה קרה? מי הלך ומי בא שהעניינים יצאו כך משליטה? את התשובה לא תמצאו בשחקנים שהלכו, מי שהיה משמעותי בעונה שעברה נמצא גם בנוכחית. עם זאת, חלק מהמצטרפים החדשים של הקבוצה הם שחקנים שאיך נאמר בעדינות, קצת בעייתיים. הבנגאלס "אירחו" את התופס מאט ג'ונס עד סמוך לפתיחת העונה, אף על פי שנתפס כמה חודשים לפני כן עם קוקאין, ובנוסף הוא נחשב לאחד שמשיג פחות מיכולתו. הם הביאו את הקורנר אדם פקמן ג'ונס, שחקן שהיו לו בעיות בליגה מאז שהגיע אליה (2005, אולם יש לציין שנראה שבסינסינטי הוא ניקה את עצמו מצרות). הם גייסו מהדראפט (אוניברסיטת פלורידה, בחירת סיבוב שני) את קרלוס דונלפ, קיצוני הגנתי, שנתפס בשנה שעברה כשהוא רדום ברמזור באמצע הלילה כשבגופו משהו כמו פי שלושה מכמות האלכוהול המותרת. גם הוא, בדומה לג'ונס, נחשב לאנדר אצ'יבר. וגולת הכותרת, הם ויתרו על החתמה טרייה (במהלך טרום העונה) של הרסיבר היציב והמוערך אנטוניו בריאנט (הביאו אותו מטמפה ביי, בה לפני שתי עונות השיג 1000+ יארדים בתפיסה) תמורת החתמתו של הרסיבר (והשחקן) הכי בעייתי בשנים האחרונות, טרל אואנס. איך כל זה מתבטא במספרים?

ההתקפה האווירית קפצה לממוצע של 262 יארדים למשחק והתקפת הקרקע ירדה ל-95 (מה שנראה כמתקזז), כשהממוצע לנשיאה של סדריק בנסון, הרץ המוביל של הקבוצה, ירד בחצי יארד קריטי, מ-4.2 בעונה שעברה ל-3.7 יארדים לנשיאה בעונה הנוכחית. גם אם אחוזי ההשלמה של דאונים שלישיים ורביעיים נראים זהים (44 מ-110 בשמונת המשחקים הראשונים של 2009, 50 מ-116 העונה), בשלב זה בעונה שעברה הם היו עם שישה ניצחונות מול שני הפסדים ולא להיפך. דווקא ההגנה היא זו שסטטיסטית עושה עבודה פחות טובה, מאפשרת 121 יארדים של ריצה בממוצע למשחק ו-223 יארדים של תפיסה.

ניתוח זה מפנה את האצבע לטרל אואנס. הטענה נגדו היא שלא משנה כמה דברים טובים הוא עושה על המגרש, הדברים הרעים שהוא עושה מחוצה לו (והלחץ שהוא מפעיל על הקוורטרבק במהלך משחקים) משפיעים יותר. הוא כנראה קודח לכולם שצריך למסור לו יותר את הכדור, כשהמסקנות הברורות הן שהדרך של סינסינטי לחזור ולנצח היא על הקרקע, גם אם רק כדי להקטין את הזמן של התקפת היריבה על המגרש. ופה המאמן לואיס צריך לגרד את הראש ולהבין שלמרות שיש לו נשק יעיל מאוד באוויר (ולא הזכרנו את אוצ'וסינקו, שהוא ברמתו), החזרה לריצה היא הפתרון. מסירות ארוכות זה טוב ויפה, אבל מה שסינסי צריכה בשביל לנצח זה לטחון. הבנגאלס יצטרכו לנצח שבעה מתוך שמונת המשחקים הנותרים בעונה כדי לתת לעצמם סיכוי לחזור לתמונה, סיכוי שנראה אפסי היום.

בשבוע שעבר הארנו זרקור על מייק הארט מאינדיאנפוליס ובתגובה הוא לא שיחק בפילדלפיה. מסתבר שהארט נפצע בקרסולו בשבוע הקודם, פציעה שחומרתה עדיין לא ברורה, או לכל הפחות לא שוחרר לגביה מידע לתקשורת. מכיוון שגם הרץ הפותח ג'וזף אדאי פצוע, אינדי נאלצה להשתמש ברץ דונלד בראון (שנה שנייה) וברץ ג'וואריס ג'יימס (רוקי שלא נבחר בדראפט). יחד עם הטייט אנד ג'ייקוב טאמי (שנה שלישית) והרסיבר בלייר ווייט (רוקי) הקבוצה מורכבת כמעט בחצייה ממחליפים, מצב נדיר אפילו לליגה התובענית הזאת. המפתיע הוא שרג'י וויין לא מככב בהעדר כל-כך הרבה כוח אש למאנינג, והסיבות יכולות להיות שהוא נשמר חזק מאוד על ידי יותר משחקן אחד, או שהוא בתקופה לא טובה.

אם נוסיף את העובדה שהסייפטי בוב סנדרס הוא נעדר קבוע, נראה שאינדי משחקת טוב מאוד עם הרבה שחקנים שלא אמורים לראות מגרש. למרות ההפסד השבוע, שהיה מוצדק (ונאחל החלמה מהירה לקולי, שבעבר גם הוא קיבל זרקור אצלנו), אפשר לראות שלקבוצה יש סכמת התקפה והגנה ברורות וברות ביצוע. כמה שזה מבאס לראות את אינדי עם כל כך הרבה מחליפים, ככה מרשים לראות אותה עדיין מתפקדת. כשמסתכלים על העומד בראש ההתקפה הזו, מספר 18, כבר מבינים למה.

ונקודה אחרונה, ניו יורק ג'איינטס. בריצה הנוכחית, הענקים מזכירים את הריצה שהייתה להם בעונת 2007, שהתחילה במשחק האחרון של העונה (בהפסד צמוד לניו אינגלנד המושלמת דאז) והסתיימה בטבעות אליפות מתוקות. השבוע הקורבן הייתה סיאטל סיהוקס, שחטפה מהם מחצית ראשונה של 0:35, הישג שלא נרשם יותר מחמישים שנה. הג'איינטס הצליחו לעשות השבוע את מה שכל קבוצה בליגה מנסה ובדרך כלל משיגה בהצלחה חלקית – לתת זמן בכיס. לאיליי מאנינג היה זמן רב ומרווח מרשים ביותר לאורך כל המשחק. הוא זרק מצוין והשחקנים שתפסו הם כאלה שיודעים מה לעשות עם הכדור. ניו יורק נראית ממש טוב. הכל מתקתק שם, התקפה, הגנה, קבוצות מיוחדות. כבר לא נשאר מה להגיד, רק נקווה שלא ננחס גם אותם.