מייק סינגל טרי

84 יארדים על הקרקע ב-12 נשיאות ו-19 יארדים באוויר בשלוש תפיסות היו המספרים הסטטיסטיים של הרץ מייק הארט במשחק הניצחון של אינדיאנפוליס קולטס על יוסטון טקסנס. אבל הסטטיסטיקה לא מספרת הכל. מהנשיאה הראשונה שלו, כשלקח את הכדור 35 יארד בתחילתו של דרייב שהניב את הטאצ'דאון הראשון של הקבוצה (מאנינג באוויר לטייד אנד ג'קוב טמה ), דרך ריצה של 14 יארד דרך האמצע לאחר שריצה דומה נפסלה בעבירת הולדינג במהלך קודם וכלה בזה שהיה נראה שבכל פעם שהוא יגע בכדור הדרייב של אינדי ימשיך, הארט עשה צעד נוסף ומשמעותי לקנות את מקומו בקבוצה מאז שהגיע אליה ב 2008 (בחירה מס' 202 בסיבוב השישי), בתור ראנינג בק קטן מימדים (175 ס"מ, 93 ק"ג) שעשה קריירה גדולה באוניברסיטת מישיגן.

הארט סיים במישיגן לאחר ארבע שנים (לא מפתיע שהוא נשאר ארבע שנים, בתיכון הוא היה תלמיד מצוין והפסיכומטרי שלו מאוד גבוה, לכן יש סיכוי טוב שהוא אכן היה שם גם בשביל תואר אקדמי) כמוביל במספר הנשיאות והיארדים על הקרקע של הקבוצה בכל הזמנים, עם 5,040 יארדים ב-1,015 נשיאות, 28 משחקים עם מעל 100 יארד, מתוכם חמישה עם למעלה מ-200 (גם אלה שיאים), כיהן כקפטן, השיג הכי הרבה יארדים על הקרקע בהיסטורית האוניברסיטה כרוקי וסיים עם סך הכל של 43 טאצ'דאונים (החלק הארי, 41, על הקרקע). אבל מה לעשות שדווקא במשחק הגמר של עונת 2007, האחרונה שלו במכללה, הארט פימבל פעמיים (מתוך שלושה פאמבלים בכל קריירת הקולג'ים) בניצחון של קבוצתו על הגייטורס (35:41) ומניותיו ירדו.

ביש המזל שב לבקר אותו במקצוענים בדמותן של שתי פציעות רצופות, הראשונה בברך (אחרי מהלך מסירה) שהשביתה אותו מהשבוע השישי של עונת הרוקי עד סופה, והשנייה בקרסול, מיד לאחר שהתאושש מהפציעה הראשונה, טרם פתיחת עונת 2009, והוא נחתך מהסגל הפעיל והוחתם כשחקן אימון. חודש לאחר מכן הוא הצליח להתקדם חזרה לסגל אך שוב נחתך (אחרי חודש וחצי לערך) והוחזר לחוליית האימונים. תוך שבוע הארט קודם בשנית ומאז הוא שחקן קבוע ברוטציית הרצים של הקבוצה. הארט היה כוכב ענק בקולג'ים. הוא שחקן קשוח ונחוש, והוא אינטליגנט. אם יצליח להישמר מפציעות, הצפי הוא שתהייה לו קריירה טובה ופעילה ועם כמה אליפויות.

ג'וש פרימן, הקוורטרבק של טמפה ביי, בחר לחזור להתאמן מהר מאוד (שב ב-25 בינואר, שלושה שבועות אחרי סיום העונה הרגילה) לאחר תום עונת 2009 (13:3), צעד שלא רק מעיד על משמעות מרובה (ושמענו את זה גם מהדברים שאמרו טדי ברוסקי ומארק שלרת'), אלא גם מראה על הרבה אופי. פרימן (22) כיכב במכללת קנזס סטייט החל מעונתו הראשונה כפרשמן, ובנוסף לנתוני סטטיסטיקה מוצלחים הוא הצליח להוביל את הקבוצה למשחק גמר (bowl) בעודו פרשמן, היחיד שעושה זאת באותה עונה (2006). בעונות השנייה והשלישית שלו המשיך להצטיין, ואמנם צבר מעט ניצחונות יחסית (15 מתוך 23 משחקים), אך שורות הסטטיסטיקה היו מרשימות (מעל 8,000 יארד ו-44 טאצ'דאונים במסירה, 20 טאצ'דאונים בריצה).

חלק מהניצחונות הושגו בקאמבקים שהונהגו על ידי פרימן, וזה בדיוק מה שהוא עושה גם ב-NFL מאז שקיבל את המושכות. במשחקו הראשון, מול גרין ביי, בהיותו רוקי (8 בנובמבר 09) עקצו הבאקנירס את הפאקרס 28:38 בניצחון סופר דרמטי אצלם בבית. הילד מסר לשלושה טאצ'דאונים ואינטרספשן. מאז הוא ניצח חמישה משחקים נוספים בקאמבק, כולל שני המשחקים האחרונים, נגד הראמס (17:18 בבית) ונגד הקרדינלס, מתוך סך הכל של שמונה ניצחונות בשבעה עשר משחקים (נכון יהיה לומר שבמשחק השבוע הגנת הבאקס הביאה את הניצחון, אבל פרימן שיחרר פצצה 6:15 לסיום המשחק כשהבאקס היו במינוס 4).

"אני רוצה להיות מסוגל לשנות את המשחק" צוטט פרימן, "להכתיב את תוצאותיו". פרימן קרא בינואר לעיתים לאחיו הקטן כדי שיהיה לו למי למסור. עד כדי כך הוא רצה להשתפר. ובכן, זה עזר, ופרימן מקבל אמון מהמאמנים בזכות ההשקעה הנוספת וכמובן הביצועים על המגרש, וגם משאר השחקנים, ותיקים וצעירים כאחד. הוא מראה להם נחישות, קור רוח, נכונות לצעוד את הצעד הנוסף, ורצון עז לנצח. מי יודע, אולי יום אחד הוא יהיה גדול.

מילה אחרונה צריכה להיאמר על ברט פארב. האיש פשוט גבר-גבר. אם הוא היה צריך לפתוח או לא, זה דיון אחר. האיש רוצה לשחק, עושה הכל כדי לשחק ומשחק טוב למרות הפציעה. מול ניו אינגלנד הוא היה מצוין עד שנפגע (והאינטרספשן ממש לא היה באשמתו), והפגיעה גרמה לגל של אמפתיה וסימפתיה לזרום אליו. כולנו ישבנו (על ספה נוחה) וראינו גבר בן 41 חוטף בלסת אחת שהייתה משביתה כנראה כל אחד מאיתנו וליבנו התמלא הערכה אליו. ההצהרה שמסר לעיתונות לאחר מכן ש"הכל בסדר" רק העצימה את התפיסה החדשה-ישנה, שלפיה פארב הוא פשוט גבר-גבר, סוג של איש ביוני.