אתה אבי נמני, לא דייויד בלאט

אמיר אדרי בחיפה, גיא חיימוב בקרית שמונה, איתי ארקין ברמת גן, רובי לבקוביץ' בפתח תקוה, יוסי שקל באשדוד – חלקם מצליחים יותר, חלקם מתקשים יותר, אבל כמכלול הם יוצרים העונה תקווה מחודשת בשוער הישראלי. העובדה שקבוצות פחות חוששות לגדל שוערים מקומיים היא סוג של משב רוח מרענן, גם אם אחוזי ההצלחה בטיפוחם לשוערי ענק לא יעברו בסופו של תהליך את ה-50 אחוז.

ברוב המקרים האלו, השוער הוא הבעיה האחרונה של הקבוצה. בחלקם, אנו מזהים ניצוצות של כישרון מבורך. גם אם התופעה הזו היא לא נכונה למצבן של חלק מהקבוצות ולא תחזיק אצלן מעמד לאורך שנים, עבור ליגת העל זו חובה: אין לנו מספיק שוערים, אין לנו מספיק שחקני הגנה – חסרונות שהפתרון היחיד בשבילם הוא עוד דקות משחק ועוד דקות משחק. השוערים הישראלים מלמדים שמהלך מתבקש כזה לא מוליד אסון גדול.

למרות שאנחנו נוטים להשוות את הנעשה בבית"ר ירושלים לקבוצות גדולות אחרות, הרבה יותר נכון יהיה דווקא לקחת את מכבי נתניה כדוגמה. זו ממש לא בושה. בטח שלא העונה. הרי הסיפור של השתיים לא כזה שונה: שתיהן ננטשו על ידי אוליגרך, שתיהן לא נהנות יותר מתזרים כספים חיצוני, שתיהן עורכות כבר שנתיים מכירות חיסול ושתיהן לא יודעות מה יוליד להן העתיד. מכאן העלילה מתפצלת: מצד אחד קבוצה מבולבלת ומדוכאת, ומצד שני קבוצה שמחה שנותנת הזדמנות הוגנת לשחקנים שלה וקרקע פורייה להצליח בה. לפני שהוא מעתיק מודלים של יעקב שחר ועובר סטאז'ים אצל איתמר ציז'יק, לא יזיק אם איציק קורנפיין ירים טלפון לאחמד סבע וישאל אותו מה נתניה עושים נכון שהוא ובית"ר לא.

את השאלה הזו צריך גם אורי מלמיליאן להפנות לעצמו. בכל ראיון ממנו הוא יוצא בכבוד והדר שמגמד את כל האנשים שדורשים את ראשו, מתגלה גם מאמן שלוקח את הדברים ברצינות מעט מוגזמת. רצינות מעט מלחיצה ובטח שלא משחררת. רצינות ששמה משקל רב מדי על המהירות והדיוק שבה השחקן מניע את הכדור, ומעט מדי על החיוך. מספיק להשוות זאת לצורה שבה ראובן עטר מעלה מדי שבוע קבוצה קלילה, שאפתנית ולא חוששת, כדי לראות שמלמיליאן לא מצליח לגעת מספיק בנפש של השחקנים שלו שעולים מדי שבוע עם משקולות על הרגליים.

גם אם מלמיליאן עובד במערכת חובבנית, הוא חייב לדעת להרגיע את שחקניו יותר. לדבר איתם, להקל עליהם ולתת להם להתייחס לדברים בפרופורציות הנכונות. היום זה אולי הפן הכי חשוב במשחק. רצינות היתר שלו לא עוזרת במקרים כאלה. ברגעים כאלה לא נבחנים רק האימונים האינטנסיביים, אלא השיחות האישיות. היכולת לחייך. עד היום, מלמיליאן ביסס דווקא על כך את האוטוריטה שלו בתחום האימון. תמיד אמרו ששחקנים יעשו הכל בשבילו, אבל דווקא בעונה החשובה הקריירה שלו, אנחנו עדיין לא מזהים את הטאץ' הפסיכולוגי הזה.

חבל, כי מלמיליאן הוא מאמן מספיק טוב לסיטואציה הנוכחית בבית"ר – קבוצה עממית, לא עשירה. הוא עדיין רק קורבן של הנסיבות, אבל לצערו של הצדק חסר האונים הפעם הוא מתקרב בצעדי ענק לנקודת האל חזור ממנה רק השחקנים שלו יכולים לחלץ אותו. השחקנים שהוא חייב להבין יותר מה מציק להם בדיוק כמו מה הם עושים לא נכון. אם ראובן עטר יודע להכניס ביטחון ושקט נפשי בשחקן כמו ניר נחום, אין סיבה שמלמיליאן לא יעשה זאת עם שחקנים הרבה יותר מוכשרים.

שיובל נעים, שניפח חזה מול אנשי סכנין ואמר שאף אחד מהם לא יקבע לו כלום, מציית כמו חייל מפוחד לפקודה מטומטמת של הנהלת הפועל פתח תקווה לא לשתף את מלך השערים שלו, דודו ביטון.

במבחן של עונה שלמה, התיקו של מכבי תל אביב מול הפועל חיפה הוא די זניח. מכבי צריכה להגיע לשיא שלה בסוף העונה. אז היא תצטרך לשלוף שיטת משחק מעוצבת וברורה, הרכב יציב שהוא הליהוק הכי טוב משלל השחקנים שלה ושחקני הכרעה ברורים לכולם, מנהיגים לפנות אליהם כשלא הולך. במכבי תל אביב אין את זה כרגע, וזה בסדר בשלב הזה, כולל שחקן או שניים שהם מעל כולם. באליפות הקודמת של מכבי תל אביב הערך המוסף הזה היה ברוך דגו, אבל במכבי תל אביב הנוכחית רמת השחקנים היא די זהה: טובה, אבל לא מעולה. יציבה, אבל לא פורצת. פעם נראה שעטר יקפוץ לכסא הנהג, פעם בוזגלו – אבל הכוכב השלם הזה שמכבי תל אביב זקוקה לו טרם בקע מהביצה.

תחליטו אתם מה ההסבר לכך: האם זה הדיסטנס המוגזם של אבי נמני משחקניו שמפריע להם לעשות את הצעד קדימה לעמדת הכוכב, האם זה רק הזמן החסר לגיבוש קבוצה חדשה כזו. תשובות סופיות יגיעו באזור אפריל 2011. דבר אחד מכל מה שקורה עכשיו ודאי לא יקל על מכבי להגיע לשיא הזה כמו שהיא צריכה: שיטת הרוטציה המוגזמת של נמני. בעונה שעברה זה התגלה כרעיון נחמד שהפך מהר מאוד להרגל שמעיק על השחקנים, אדרבה כאשר מדובר בחבורת כוכבים כזו שנראית לא רגועה מספיק גם במשחקים קלילים.

כל שחקן מרגיש שאוטוטו הוא מוחלף, גם אם הוא מקבל מספיק דקות ואפילו יותר מדי כמו רוברטו קולאטי. אף אחד לא קונה את הדקות של ייני או מלול, נראה שזה נעשה יותר לצאת ידי חובה ופחות מתוך אמונה בחומר השחקנים שנשאר מהעונה שעברה. בצדק? לא בטוח, אבל כרגע זה ממש לא חשוב למכבי. מכבי צריכה להחליט, אפילו החלטות לא נעימות, ולצאת כבר עם הרכב יציב וברור יותר ולהפסיק את רכבת הניסויים. הלו, אתה אבי נמני, לא דייויד בלאט.

גם בגלל זה אבל לא רק, מכבי תל אביב עדיין לא יצרה עליונות על הליגה. למרות שזה לא באשמתה, מסע הרכש של מכבי תל אביב לא החליש את היריבות שלה. כאשר ארקדי גאידמק שפך את הכסף שלו, הוא היה מוכוון למטרה הזו שהיא כלל אסטרטגי שלא מחייב הבנה בכדורגל. מכבי תל אביב לא פגעה ביריבות שלה. את העליונות הזו היא תצטרך ליצור מתוך הכוחות שיש לה ופחות מהפגיעות שהיא שתלה במתחרות שלה. כדי שזה יקרה, נמני ומזרחי יצטרכו בקרוב מאוד להראות לנו מהו ההרכב איתו הם רצים ובו הם מאמינים.

למרות שהקבוצה שלו כבר לא שולטת מספיק במשחקים שלה ולא מזכירה בעוצמות שלה את מכבי חיפה של העשור הקודם, אלישע לוי זכאי עדיין לצאת מהעונה הזו עם לא מעט נקודות זכות. צריך לזכור, אלישע לוי נמצא באחד המבחנים הכי קשים למאמן במכבי חיפה – מבחן המומנטום השני. הרבה מאמנים, ובודאי לא רק במכבי חיפה, התקשו לייצר מומנטום מחודש כשהסתיים סיבוב ההצלחה הראשון שלהם במועדון. גיורא שפיגל מהעבר הרחוק ובעיקר רוני לוי, לא עמדו במכה הגדולה שנחתה על ההצלחה הראשונה שלהם, כאשר החלו מכירות השחקנים ונדרשה נוסחה חדשה. אלישע לוי יוצא מהמבחן הזה עם לא מעט כבוד, למרות שהסגל שלו חטף את האבידות הקשות ביותר.

קבוצה שמאבדת את היכולת שלה לממש את היומרות הבסיסיות שטבועות בה, גורלה בדרך כלל להתרסק. להתבלבל. לנוע בין ניצחונות שכאילו מבשרים על שובו של האביב להפסדים שמלמדים על בואו של המשבר ההיסטורי. אלישע לוי מוכיח השנה שהוא מאמן מספיק טוב כדי למנוע ממכבי חיפה ליפול עד כדי כך.

כאשר אלישע לוי הודיע לאריק בנאדו רגע לפני משחק גביע הטוטו שהוא מעדיף להרכיב במקומו שחקן נוער, התגובה הראשונה הייתה צער מהול בכעס. אבל בין השורות היו כאלה שאמרו לעצמם – בוא'נה, איזה ביצים יש למאמן הזה. כולם הרי מדברים על זה שהנה, בנאדו סוף סוף משחק. בשבוע של תיקו ביתי מביך מול אשדוד זה ודאי יוריד ממנו כמה מבקרים, אבל אלישע לוי הולך עם הדרך שלו. גם אם הוא טועה עם בנאדו, הוא מעדיף למות עם הטעויות שלו. לכן, הוא גם בנה לעצמו סוג של מעמד במכבי חיפה. קו ששחקנים ממעטים לסטות ממנו. הם לא מריחים מאמן כנוע וחלש, אלא מאמן שמנסה להוציא את המקסימום ממה שיש לו. מאמן שהוא לא תופעה חולפת. מאמן שלא רק תלוי בכלים שנותנים לו.

אלישע לוי יודע שאם העונה הוא לא יביא אליפות, מכבי חיפה תנסה להמר בקיץ הבא על מאמן אחר. זו לא סיטואציה קלה למאמן שמצליח כמעט מדי שבוע להעמיד קבוצה יציבה שיודעת מה היא רוצה מעצמה, גם כשהיא חושבת כל הזמן כמה היא משחקת רע. נדרשת עבודה פסיכולוגית של מקצוען אמיתי שיודע איך לחדור לעצמות של הקבוצה שלו. אלישע לוי לא נותן לכל זה להתפרק או להתבזות. להיפך, ברוב המשחקים הקטנים הוא ידע לאסוף את הנקודות, אפילו שהם לא הוסיפו לו ביטחון להמשך. למרות שהוא לא פייבוריט ואולי בזכות זה, ביום שני יש לו הזדמנות כבר לנצח קבוצה גדולה ואולי אפילו לזכות אותו במחמאות בעונת מעבר שבה אין בדרך כלל מחמאות.