מחיר הוויתור

העונה הנוכחית של ליגת העל הייתה אמורה להיראות מעט יותר טוב מקודמותיה. ההבדל לא היה אמור להיות דרמטי, אבל באוויר הייתה תחושה של עלייה מתונה ברמת הכישרון ובעיקר ברמת הזרים. המאמנים קיבלו לידיהם חומר טוב יותר, וכל שנותר להם היה לנתב אותו. רק שכדי לעשות זאת, האנשים על הקווים צריכים להאמין ביכולתם להשפיע, לא להיכנע לתכונות ולנטיות של שחקניהם אלא להנחיל להם הרגלים חדשים וטובים יותר.

לאסונו של הכדורסל הישראלי, מרבית המאמנים ויתרו בשנים האחרונות על האפשרות הזאת. הם הכניסו לעצמם לראש שבעידן שעון הזריקות של 24 השניות, שחקניהם לא צריכים הרבה יותר מפיק אנד רול כדי לעשות סל. התוצאה היתה רמת הכדורסל המעליבה במחזורים הראשונים: שחקן אחד חופר לכיוון הטבעת, וארבעה מביטים בו בחוסר עניין ובחוסר אונים.

זה בדיוק מה שעשתה בנוקיה הפועל ירושלים. הפיק אנד רול של עודד קטש בדרך כלל אינטליגנטי יותר וזורם יותר, אבל אתמול הוא ניסה לנצל את החילופים האוטומטיים בהגנת מכבי כדי לבודד את הגארדים שלו על הגבוהים של היריבה. התוכנית התרסקה.

במקום לשחק כדורסל, ירושלים שלחה את וויל סולומון, ג'ייסון ריץ', יובל נעימי ויוגב אוחיון, איש איש בתורו, לנצח לבד, מול קבוצת הגנה מיומנת למדי. שלא במפתיע, הם נכשלו. שאר השחקנים בקושי נגעו בכדור. אין פלא שהם הציגו משחק נרפה גם בהגנה: גם שחקנים שמרוויחים מאות אלפי דולרים, בדיוק כמו ילדים בקט סל, רוצים את הכדור ביד, לחוש אותו, אפילו לזרוק אותו לפעמים. קטש לא העניק למרבית שחקניו את האפשרות הזאת אתמול.

מכבי תל אביב, לעומת זאת, משחקת כדורסל, כי המאמן שלה לא הרים ידיים. בלאט סיפסל אתמול למשחק מרבית המשחק את ליאור אליהו, כנראה כי מאס בהגנה הירודה שלו, לא היסס לדרוש משחורציאניטיס הכבד לצאת באגרסיביות לרכזי היריבה אחרי הפיק אנד רול של ירושלים והנחיל לשחקניו הנעת כדור ממושמעת ותרגילי התקפה עם תנועה ותיאום.

נכון, בהרכב של מכבי בעיות רבות וההתקפה שלה נשענת במידה רבה על תשומת הלב והשמירות הכפולות שמושך הענק היווני (למרות שסיים בלי סל, בדקות ששיחק ניצחה מכבי ב-23 נקודות הפרש, הנתון הגבוה בקבוצה), אבל הסגנון שלה לפחות מעורר את התקווה שאי שם יושב מאמן ישראלי צעיר, כותב הערות במחברת ויגיע מחר לאימון מצויד בתקווה להשפיע על קבוצתו לשחק כדורסל.