האיש ששבר את המיתוס

שנייה אחרי שאורן בורנשטיין נפל במשחק באשדוד, בזמן ששחקני הפועל באר שבע רצו בספרינט לחדר ההלבשה, הקבוצה מבירת הנגב פינתה את המגרש התקשורתי באופן כמעט בלעדי לג'קי בן זקן. בין גרסה לגרסה הוא לא הפסיק להאשים את אוהדי הפועל באר שבע בכל האירוע, בין היתר בגלל שהיו "טעונים" מההתחלה, תוך שהוא מתעלם לחלוטין מהעובדה שהם נדחסו בכניסות או שהם נאלצו לקנות כרטיסי בוגר גם עבור ילדים בני 6, ושהחל מהדקה ה-80 הם גם ספגו אבנים שנזרקו מעבר לחומות (והסדרנים של ג'קי הסבירו להם שאין מה לעשות כיוון שהאבנים נזרקים מחוץ לאיצטדיון ושיספגו בשקט).

יממה נמשך המופע התקשורתי של בן זקן, כשהפועל באר שבע רק משגרת תגובה אנמית על כך שהיא אינה צד בעניין. אבל אז הופיע לו ניר קלינגר, שעלה לשידור בכל תחנת רדיו ובכל ערוץ טלוויזיה, וגרם לאוהדי באר שבע גאווה וקורת רוח. זו הייתה שמחה וגאווה כמו של ילד שאבא שלו בא לפרק במכות את הפושטק של השכונה. הראיונות התקשורתיים בהם קלינגר הציג בצורה מעוררת כבוד את מה שעבר על אוהדי באר שבע ביציע של ג'קי, היו שיאו של הרומן בין המאמן לאוהדים, שעוד לפני האירוע היו קוראים בשמו בצורה קצובה לפני כל משחק.

לכאורה מבחינה עיתונאית מדובר במקרה קלאסי של אדם נשך כלב: הנה בהפועל באר שבע הבלתי אפשרית המאמן הופך לאליל המונים. מה שעוד יותר מפליא שזה קורה למרות שהקבוצה שלו רחוקה מלהפגין כדורגל מרהיב והתוצאות שלה הן במקרה הטוב סבירות. לכאורה לא רק אדם נשך כלב, אלא אדם נשך כלב והדביק אותו בכלבת. רק לכאורה. מתברר שבניגוד לחלק גדול מהאגדות על הנעשה מעבר להרי החושך של צומת קסטינה, לאמן את הפועל באר שבע זו לא משימה בלתי אפשרית (או לפחות לא מסובכת יותר מאשר לאמן את מכבי או הפועל ת"א, למשל). ניר קלינגר, ייאמר לזכותו, אמר זאת מההתחלה.

אוהדי הפועל באר שבע פגשו בשנים האחרונות יותר מדי גונבי דעת ומגלגלי האשמות, כאלו שהם כבר מזהים מקילומטרים. חלקם ניסו לייצר לכידות של שחקני הקבוצה מול הקהל, אחד מהם אפילו אמר לשחקנים שאם הם גברים – אסור להם לתת לאוהדים ללכלך עליהם ככה. המקרה ההוא כמעט נגמר בתגרה. אצל קלינגר, סביר להניח, דבר כזה לא יכול לקרות. בשיח שלו אין "אנחנו" ו"הם", אלא רק "אנחנו", משמע הפועל באר שבע, על שחקניה ואוהדיה.

מלבד למחמאות לקלינגר ניתן לשבח גם את האוהדים עצמם, שמפגינים השנה בגרות ראויה לציון, שהגיעה לשיאה במפגן עידוד מרשים בטדי גם בפיגור של 2:0 אחרי 10 דקות. יש מי שיטען שהסיבה להתנהגות שלהם היא אירועי סוף העונה שעברה וסדרת החינוך שהעבירה אותם ברקת, אך גם אם יש בזה גרעין של אמת – חשוב לציין שכל אחד מהמאמנים שעברו בבאר שבע זכו לקרדיט. רובם השכילו לבזבז אותו אחרי תיקו אחד ושלוש שריקות בוז בסדרת החלטות תמוהות במיוחד.

אם באר שבע הייתה רוקדת את דרכה לצמרת, אפשר היה להסביר את הרומן הלוהט במבחן התוצאה. הרי לאהוב מאמן מנצח בקבוצה מנצחת ומלהיבה, זה דבר פשוט. אפילו פשוט מדי. אבל המציאות והתוצאות רק הופכות את העניין להרבה יותר מרתק וחזק. פה ושם אמנם הקבוצה מציגה סימני אופי (חזרה מפיגור עמוק באשדוד, שני ניצחונות משערים בעשר הדקות האחרונות, שוויון מול מכבי חיפה), אבל עדיין מדובר בקבוצה שמתקשה להגיע למצבים ליד השער, שלא לדבר על להבקיע. למעט המשחק המטורלל באשדוד, באר שבע לא כבשה יותר משער אחד במשחק.

אז למה למרות כל אלו קלינגר הוא אליל האוהדים? במילה אחת: קלינגר הוא גבר. לא רק שהוא לא מעורר אנטגוניזם, נהפוך הוא - הזהות שלו עם המועדון היא מוחלטת. הוא לא מתבטל בפני אף אחד, לא בפני ג'קי בן זקן ולא בפני הגדולות. זו הפועל באר שבע שהאוהדים שלה רוצים לראות. בניגוד למאמנים אחרים שעברו בווסרמיל, אחרי משחקים קלינגר לא מספר סיפורים שלא קשורים למציאות. הוא מעביר את התחושה שיש מבוגר אחראי ליד ההגה. כל בן אנוש טועה פה ושם, אבל לא כל אחד מנסה להאשים אחרים בשגיאותיו, לא כל אחד מנסה להכפיף את המציאות לתיאוריה שתתאים לו. וכשיש מישהו שמקבל את הזמן לתקן לשפר, כשיש מישהו משדר אמינות ואותנטיות, הוא יכול להפריך את כל האגדות העממיות והמיתוסים התקשורתיים: לאוהדי הפועל באר שבע יכולה להיות סבלנות . גם אחרי 0:0 משעמם מול הפועל פתח תקוה.