פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        זה לא ברט, זה בראד

        האשם העיקרי במינסוטה הוא לא מספר 4 אלא המאמן שלו בראד צ'ילדרס. יובל קליין סוגר מחזור ומתרשם קשות מקליי מת'יוס

        להיות קריס בראון

        בסיום המשחק בין סן דייגו לניו אינגלנד חשבתי לעצמי מה עדיף - האם כדאי להיות טוד היפ מבולטימור שחטף זעזוע מתיקול חזק של ברנדון מריוות'ר מהפטריוטס, או להיות קריס בראון, שהחטיא בעיטה שיכלה להשוות את המשחק שתי שניות לסיום. ובכן, למרות שאני בטוח שבקלות הייתי מכניס את הכדור בעיינים עצומות, תוך כדי שאני בודק באפליקציה של טוויטר באייפון את החשבון של אוצ'וסינקו בין שתי הקורות הצהובות, הייתי מעדיף להיות טוד היפ. אלה הם חיי הבועטים בליגה, חיים אכזריים.


        הבועט נמצא בדרך כל על המגרש פחות משתי דקות נטו, אבל התפקיד שלו יותר משמעותי מטייט אנד, ובמצבים רבים גורל קבוצתו תלוי ברגליו. אז למה התפקיד הזה כל כך לא מוערך? איך זה שתפקיד הבועט לא מקבל מחצית מזמן המסך של התופסים או אפילו של הדיפנסיב תאקל? ב-2009 ממוצע השכר של הבועטים היה 1,051,131 דולר. לעומת זאת, הממוצע של שחקני קו ההגנה היה 6.06 מיליון דולר. רק תחשבו בראש על כל הבועטים שמשחקים כיום בליגה. אם רשמתם יותר מ-10, מברוק. אני מאמין שהרוב יצטרכו להשתמש בגוגל כדי להשלים את החסר.


        בשנה שעברה חוויתי לראשונה את "חווית הפספוס של קריס בראון" יחד עם אוהדי הטקסאנס. בראון פיספס שתי בעיטות בדקות האחרונות של המשחק, שבדיעבד היו יכולים להכניס את יוסטון לפלייאוף. השנאה באותם ימים לבראון היתה אכזרית, כשאוהדי הקאובויס נהנו ממנה והפכו אותה לבדיחה של השכנים מיוסטון. והנה, אנחנו שוב באותה סיטואציה - סן דייגו יכולה להשוות את המשחק ולקחת אותו להארכה, אבל הבועט הקבוע שלה נייט קיידינג (שגם הוא לא ממש אהוד בעיר אחרי ההחטאות בפלייאוף בשנים האחרונות) פצוע ולא יכול לשחק. נורב טרנר קורא לבראון ואת ההמשך כולנו מכירים. "זו באמת סיטואציה קשה", אמר הבועט של ניו אינגלנד סטיבן גוסטקובסקי, אבל גם הוא יודע שהוא בקלות היה שם את הכדור בין הקורות. ומה נגיד על הצ'ארגרס שמצליחים להיות ההתקפה הכי טובה בליגה וההגנה הכי גרועה בליגה מבחינת יארדים למשחק?

        הרוצחים

        בקיץ שעבר ישב סילבסטר סטאלון בסלון בביתו, ותוך כדי שהוא צופה בסרטו המרתק והמעורר השראה "ספיי קידס: 3D", צץ רעיון מבריק בראשו - למה שלא ניקח את כל כוכבי האקשן לסרט אחד ונקרא לו "בלתי נשכחים"? אז חוץ מפלורנטינו פרז שאוהב לאסוף כוכבים לקבוצה אחת, לא הרבה אנשים חשבו שהסרט ברמה גבוהה שמתאימה לקאדר השחקנים שבו. בואו נוציא למר. סטאלון רעיון חדש - "בלתי נשכחים 2", רק שבמקום הנקבות מהוליווד ניקח את הרוצחים האמיתייים של ה-NFL. כמובן שאת התפקיד הראשי יקבל ריי לואיס, שנותן משמעות אחרת לכינוי רוצח. ביום ראשון, הליינבקר הכי טוב בליגה בעשור האחרון, חטף את הכדור מהידיים של שחקן בפאלו שון נלסון כדי לתת את הניצחון לבולטימור בהארכה. זה היה מהלך מבריק של לואיס, שניצל את העובדה שנלסון היה אחוז באויר כדי לחטוף את הכדור. לואיס כבר הראה כמה ניצוצות על המסך שהוא מככב בפרסומות המצחיקות של אולד ספייס (לינקים מצורפים).

        לתפקיד הרוצח הקריפי ניקח את קליי מת'יוס, הליינבקר של הפאקרס. המראה של מת'יוס, הפנים הלבנות החיוורות והשיער הארוך והחלק, מתאימים בול לסרטי אימה שמדלגים על הקולנוע ומגיעים ישר ל-DVD. קו ההתקפה של הווייקינגס עשה עבודה טובה עם מת'יוס, כשמנע ממנו להגיע לפארב. מת'יוס היה כל כך מתוסכל, שתוך כדי אחד המהלכים הוא החליט לוותר על הקסדה ושעט לכיוונו של פארב עם ראש חשוף. הפריצה של מת'יוס הזכירה את אדם סנדלר ב"נער המים", שבו הוא מתמקד במטרה תוך כדי שהוא מדמיין את כל האנשים הרעים בעולמו. למזלו של פארב, הוא הספיק לשחרר את הכדור בזמן (וגם במפתיע לא לזרוק ליריב) ומת'יוס לא כילה את זעמו בהק"ב הותיק.


        לרשימת השחקנים נוסיף גם ברנדון מריוות'ר, דמרקוס וור בימים טובים ואוסי יומניורה. מי שלא נכנס לרשימה הוא ג'יימס הריסון שיצא נקניק השבוע. את השבוע הריסון החל עם ההצרה הלא ממש חכמה שאם ה-NFL ישעו אותו בגלל כניסות חזקות ושימוש בקסדה הוא יפרוש מהמשחק. כמובן שהוא חזר בו למחרת, אבל בניגוד למריוות'ר שגם נקנס ועדיין נכנס חזק, הריסון ויתר על תאקל חופשי ופשוט עמד והסתכל איך חבריו לקבוצה מבצעים את העבודה השייכת לו. אז אדון הריסון, תחזור לתקל, אחרת לא יהיה לך מקום בסרט של סטאלון.

        יותר התרפסות = פחות חשיבה לעתיד

        באותו יום בקיץ שברט פארב נחת עם מטוסו הפרטי של הבעלים של הווייקינגס ליד מחנה האימונים של הקבוצה, אף אחד לא האמין במינסוטה שהם יפתחו את העונה במאזן 4:2. אלוהי הפוטבול חשבו אחרת, והעתיד של מינסוטה נראה קצת רעוע, כשהוויקינגים נוסעים לפוקסבורו לפגוש את הפטריוטס בשבוע הבא.

        אז מה בדיוק השתבש, אתם שואלים? ובכן, אפשר להאשים את הפציעה של סידני רייס, את המיגרנות של פרסי הרווין (שבפתאומיות נעלמו עם הגעתו של רנדי מוס), את ברט פארב, אבל האשם העיקרי הוא המאמן בראד צ'ילדרס. אחרי ההפסד לסיינטס בשנה שעברה, צ'ילדרס אמר שהוא יתן לפארב את הזמן להחליט האם הוא חוזר לקבוצה. עבר חודש, עברו חודשיים ופארב לא החליט. קמו שחקני מינסוטה והרכיבו פמליה שתנסה לשכנע את הק"ב. כנראה שלג'רד אלן יש כישורי שיכנוע טובים, כשגם 16.5 מיליון דולר מובטחים עזרו.

        אבל למה מינסוטה החזירה ק"ב בן 41 עם בעיות קרסול וכתף שחוקה? איפה ההיגיון פה? כמה עוד פארב יכול לשחק? אם זה תלוי בו הוא לעולם לא יפרוש ופה מגיעה האחריות של צ'ילדרס שאמור להבין את זה. אי אפשר לחיות על אותם רגעי קסם נדירים של פארב. אנחנו מדברים על עונה של 16 משחקים. מינסוטה הייתה חייבת לעשות את מה שגרין ביי והג'טס עשו, להגיד יפה תודה לפארב ולתת לק"ב צעיר מבטיח את המפתחות להוביל את המועדון.

        עכשיו פארב עם שני סדקים ברגל והוא בספק למשחק הבא. קשה להאמין שהוא ישחק ביום ראשון. אחרי מסיבת העיתונאים בלמבו פילד הוא בקושי הצליח לרדת שתי מדרגות, אבל כבר מדברים על נעל עם חבישה מיוחדת שתוכל לאפשר לו לשחק. זה הזמן להוציא את התוכניות מהמגירה, לתת לטארווריס ג'קסון לפתוח ולפארב את הזמן להחלים, אם בכלל. צ'ילדרס חייב להחליט את זה כמה שיותר מהר, נגמרו הימים שבהם פארב עושה מה שבא לו. הוא חייב לקחת את המנהיגות בקבוצה בחזרה אליו, משום שרק כך מינסוטה יכולה להצליח.