למה ציפיתם?

אם היה לו שם אחר, ערן לוי היה כנראה משחק העונה בבית"ר ירושלים. הוא כבר התאמן כאחד השחקנים והתנהל כאחד המוחתמים העתידיים, אבל כאשר התגלעו כמה מחלוקות בית"ר נתנה לחשש מאישיותו של לוי לגרום לה למהר לוותר עליו. רשמית, אף אחד לא יאשר לכם את הסיבה הזו, אבל אם ראשי המועדון היו באמת מאמינים בו הכסף החסר להחתמתו היה איכשהו נמצא. העובדה שאף אחד לא התרעם על כך מלמדת שהספק הזה לא קינן רק בליבה של בית"ר או כל קבוצה אחרת שלא מיהרה לקפוץ על מי שהיה אחד השחקנים הטובים בליגת העל בעונה שעברה. ובכל מקרה, אשקלון לא הייתה אמורה להיות התגמול ההוגן על ההתקדמות של מי שמיצב את הרגל השמאלית שלו כאחד הכלים הכי יעילים שיש בארץ.

אם ערן לוי ימשיך לספק את המספרים שהוא מביא בתחילת העונה עם אשקלון, הוא לפחות ישיג משהו בעל ערך עתידי לא פחות מחוזה בטדי: הוא יסיר את הספק המתנשא שנדבק אליו. כל מה שנותר מהספק הזה הוא רק סטיגמה: אמרו שהוא לא ישרוד את הנפילה מהגן עדן של מכבי חיפה, והוא החזיר את הפועל חיפה לגן העדן עליו היא חלמה – ליגת העל, ואף ביסס אותה שם. אמרו שהוא לא ישרוד את הניתוק מכס השחקן הכל יכול בבית החם של הפועל חיפה, אבל גם בהפועל אשקלון הוא מראה שהכישרון שלו יותר גדול מהרבה מאוד חסרונות שאנחנו אוהבים למצוא בו. ערן לוי יכול בסיום העונה לעשות משהו כמעט ביזארי בנוף של הענף: לגרום להרבה אנשים להפסיק להאמין לתדמית שלו (ולהרבה קבוצות להרים לו טלפון, כולל אולי מכבי חיפה).

לא ברור למה בית"ר ירושלים עלתה כל כך לחוצה למשחק מול בני סכנין. ליגה היא לא תרד, אליפות היא לא תיקח וכמו שהיא התכוננה לעונה הזו, הטבלה צריכה להיות הדבר האחרון שמעסיק אותה. יכולות להיות לכך שתי סיבות: או שבית"ר נכנעת לציפיות שהרחוב יוצר עבורה או שהיא בעצם לא ממש יודעת מה לצפות מעצמה ובכל רגע נתון משנה מטרות. פעם בונים קבוצה לשנים הבאות ופעם מתרברבים ב-30 מיליון שקל תקציב וקבוצת צמרת לכל דבר עניין. פעם מדברים על צ'אנס אמיתי לצעירים וזהות בית"רית מתקמבקת ופעם עושים מסיבת עיתונאים שמשוויצה בשחקני הרכש הנוצצים שהגיעו.

שימו לב להרכב שסיים את המשחק מול סכנין: הרוש, אלברז, גונזאלס, מישאלוף, ריקן, פרננדז, טל, כהן, עזריאל, איילי, יבואה. מה ראיתם? או שכירי חרב שבאים לסתום חור לעונה, או שחקנים שבית"ר כבר הכירה לנו. הכל תגובה לכאן ועכשיו ושום היצמדות לתכנית גדולה יותר, כי אין כזו. את ההיגררות ללחץ לא אורי מלמיליאן יצר, אבל הוא בהחלט שותף לה. חן עזריאל הוא משל מצוין לכך. לא שהוא היה מנצח את סכנין אם היה פותח בהרכב, אבל ההסבר היחיד לניפויו מהאחד עשר הוא החשש של המערכת מהפסד. מתי לבית"ר תהיה הזדמנות לבחון אותו בזמן אמת? מה הבעיה לתת לו ששה, שבעה, שמונה, תשעה, עשרה משחקים בהרכב, כדי לדעת באמת מה הוא שווה. מה הסיכון? ההבדל בין מקום שמיני לרביעי. הבעיה היא שזה לא רק עזריאל ולא רק מלמיליאן, זו כל המערכת.

איך יודעים שזו כל המערכת? כי רואים שזו לא בעיה של שבעה מחזורים מביכים אלא של שנתיים קשות. גם בעונה שעברה בית"ר חשבה שהבעיות שלה הן בעמדת המאמן, גם בעונה שעברה בית"ר ניסתה להמר על סמל על הקווים וגילתה שהיא הפסידה שנה שבה לא קידמה אף צעיר למעט הרוש שנסק כי שוער הרכש שהובא כנגדו קרס, ועל הדרך גם לא השיגה תוצאות מיידיות בטבלה. גם אז דיברו על חוסר מחויבות של השחקנים, גם אז שאלו איך הקבוצה משחקת כך עם שמות כאלו בסגל, גם אז האוהדים שרו לנציגים שלהם על הדשא שאין להם כבוד – כלום לא השתנה ושום דבר לא החריף למעט שעון החול שהולך ואוזל ועשוי בסוף העונה להציב בפני בית"ר שאלה מטרידה מאוד: איך בזבזת שנתיים כאלו לחינם?

אפשר לראות את זה דרך איזו זווית שתמצאו לנכון לבחון את בית"ר. כולל תקציב 30 מיליון השקל שאמור כביכול להבטיח קבוצת צמרת. רק מה, מדי קיץ היו"ר קורנפיין מייצר אווירת משבר שהמועדון הולך לאבדון ובסוף מוצא כסף שהולך לשחקנים האחרונים שנותרים פנויים בשוק. עם הירושה הזו אורי מלמיליאן לא יכול לעשות הרבה יותר: לערב הרב של השחקנים הלא רעים שלו אין ציר של בלם וקשר אחורי איכותיים. אין לו מגן שמאלי גם כי אבי ריקן הוא לא מגן ואין לו כוכב בכושר משחק ראוי. אלו דברים שאפשר לפתור בטווח של עונה, שתיים, לא במשחק אחד שניצחון בו לא היה משנה שום דבר.

למרות ששולחן העבודה שלו עמוס במשימות, איציק קורנפיין חייב לעשות סדר בדברים האלה ולא לתת לעוד מאמן שלו לעמוד לבד מול כל האש ולדברר את מהלכי הקבוצה. היו"ר צריך לעמוד בחזית ולהעביר מסר פעם אחר פעם: המטרה שלנו היא קודם כל לבנות קבוצה לשנים הבאות, לבנות שלד שיחזיק את המערכת תחת כל בעלים שיבוא, למצוא פתרונות לחוסרים בעמדות הבלמים והקישור, ולשחק כדורגל חיובי. מאוד קל לרצות קבוצה צעירה ומנצחת כמו זו שהיתה במכבי חיפה בשנתיים האחרונות, אבל מאוד קשה ללכת על אותו מסלול כאשר אתה כל הזמן סוטה לכיוון אחר ורק מגיב לצרכי הרגע. מאוד קל להחזיר את מלמיליאן ולקוות שהוא יביא איתו איזו רוח ישנה מפעם, אבל מאוד קשה להגשים סיסמאות אמורפיות כאלה ולקוות שהם ימלאו כל כך הרבה חללים ריקים במועדון מבולבל. ביום שקורנפיין יחליט לאיזו דרך מקצועית הוא פונה והמאמן שלו ייצמד להוראות, לכל המערכת יהיה הרבה יותר קל.

שהפועל באר שבע תקועה כבר כמה מחזורים ואפילו לא מנצחת בבית את הפועל פתח תקווה, אבל הקהל כבר לא חורץ את דינו של המאמן.

אחרי ההפסד של הפועל תל אביב לשאלקה, צף ועלה לו גל חדש של בוז כבד כלפי הכדורגל הישראלי: שדרים, פרשנים, מאמנים ואפילו שחקנים שנסחפו עם הזרם החלו לקשר בין מפלות נבחרות ישראל, התוצאות של מכבי חיפה בליגת האלופות והתוצאות המאוד דומות של הפועל תל אביב באותו מפעל. הקישור, על הנייר, הגיוני: מדובר בנציגות ישראלית במפעל בין לאומי, עם הישגים מקבילים בתקופה האחרונה ותחושת חוסר אונים משתקת. אף אחד הרי לא צריך לשכנע אותנו לכתוב שירי קינה, בישראל רק מחכים להזדמנות לחבר אותם, גם אם אין קשר בין הבתים.

ובאמת שאין קשר. אין שום קשר בין הלוזריות הנצחית של נבחרת ישראל להישגי הקבוצות הישראליות באירופה. כדורגל הקבוצות הישראלי הוא משהו בין הצלחה להפתעה נעימה בזירה הבינלאומית. רק בעשור האחרון שלחנו ארבע קבוצות לנשף של ליגת האלופות, שהצטרפו לנציגות שכבר הגיעו לרבעי גמר בגביע אופ"א וגביע המחזיקות. עבור מדינה קטנטנה מהמזרח התיכון שנמצאת 20 שנה בלבד בזירה האירופית זו התקדמות מרשימה לכל דבר. אם הצלחנו בתקופה הקצרה הזו לטפח שני מועדונים שמסתכלים ממעלה על נציגות ממדינות הרבה יותר ותיקות כמו אוסטריה, למשל, זה בהחלט הישג של ממש.

חשוב לזכור את זה לא רק כי אסור בשום צורה שהיא לקטלג את הקמפיין של הפועל תל אביב בליגת האלופות ככישלון, אלא כדי להבין שזו בסך הכל עצירה בתהליך גדילה מואץ שאין לו קשר לתוצאות של נבחרות ישראל (לא כולל הצעירה, שהיא אנטי תזה נוספת לתזת הדיכאון החדשה). מצד אחד, הפועל תל אביב ומכבי חיפה עלו לליגת האלופות בביטחון רב בעזרת סגל ישראלי איכותי, אבל מצד שני הן סבלו מהאופנה החדשה לדחוק את הזרים החוצה ולחשוב רק איך לקדם צעירים, מבלי להבין שאפשר לשלב בין הדברים. כמו שהפועל תל אביב לא הגיעה לרבע גמר גביע אופ"א ביום אחד, כך גם היא ומכבי חיפה ילמדו מהטעויות ויגיעו לניסיון הבא שלהן בליגת האלופות עם זרים הרבה יותר טובים והרבה מאוד תובנות מבגרות שגם יביאו נקודות. ספק אם זה ירגיע את הבכיינים.

גם מול מכבי פתח תקוה, הפועל תל אביב לא הצליחה לנער את הלחצים שמעיקים עליה. היכולת עדיין לא מזכירה קאמבק, הכוכבים של העונה שעברה נעים בין 30 אחוז יכולת ל-80 אחוז, הרכש החדש מבליח ונעלם בין משחק למשחק ועדיין קבוצות מסיימות מולה משחק בתחושה שאם היה להן יותר אופי, הן היו משיגות יותר.

יש רק סייג אחד חשוב לכל זה: הפועל תל אביב היא עדיין הקבוצה הטובה בליגה. כמה שזה נשמע עלוב, ככה זה נכון. איזו קבוצה בדיוק יכולה להעניש אותה כרגע? מכבי חיפה משלמת מחיר על חילוף משמרות פזיז מדי וגם אם תתייצב לקראת סיום העונה היא לא תהווה איום שהפועל תל אביב לא תוכל לנטרל. גם אם איתי שכטר יעזוב אותה בינואר. מכבי תל אביב היא חלק מאותו סיפור: קבוצה איכותית, אבל בשום צורה לא איכותית יותר מהפועל תל אביב, שנהנית מיתרון פסיכולוגי עצום על היריבה העירונית שלה. איזו קבוצה כאן אמורה לשבור את האדומים ולגרום להם לשלם על הירידה מהעונה שעברה? הפועל באר שבע?