סליחה, אנחנו מכירים?

ניתן להניח שכל מי שאינו אוהד דנבר או אוקלנד צפה במשחק בין ניו אינגלד לסן דייגו, אבל בהתמודדות בין הברונקוס לריידרס היה לא מעט עניין בפני עצמו, איזושהי תחושה שמשהו מיוחד עומד לקרות. והמשהו הזה אכן קרה. מי שצפה, כמוני, תוגמל באחד ממשחקי הפוטבול היותר קיצוניים ששוחקו אי פעם.

המשחק של הריידרס מזכיר ימים ספציפיים של ספורטאים גדולים שבהם הכל הולך להם. למשל, ההצגה של קובי בריאנט בעונת 2007, שבה הוא העניש את דאלאס עם 62 נקודות בשלושה רבעים (הוא בכלל העניש אותם משום שיוסטון עצרה את הלייקרס במשחק הקודם על 74 נקודות וניצחה אותם בבית). בניגוד לדמיון בקודות וקצב השגתן, מה שקרה במשחק הזה לא התקבל בחיוכי שחצנות ובהתלהבות שהייתה כה מקובלת סביב בריאנט. מי שצפה בנימוסי סוף המשחק, ראה ששחקני אוקלנד המומים כמעט באותה מידה כמו שחקני דנבר (שממש השפילו מבט). הקווטרבק ג'ייסון קמפבל נותר עם מבט רציני ושוקיסטי לחלוטין, הרץ דארן מקפאדן כיבד את המקומיים בכך שהצליח להשתלט על חיוכי הגאווה שכמעט ברחו לו (בכל זאת, האיש רמס ברגליו את הגנת דנבר עם 165 יארד, שלושה טאצ'דאונים בריצה ואחד נוסף בתפיסה), וכל שחקני אוקלנד ירדו מהמגרש כמו קבוצה שממהרת להריץ מהלך לפני שמאמן היריבה יזרוק את דגל הצ'אלנג' כי הם לא ממש בטוחים שהמהלך 'יחזיק'.

כמה גדול היה הניצחון הזה? ובכן, גדול כמו לנצח קבוצה אחרת 14:59. מהבחינה הזו, רחמים על המאמן ג'וש מקדניאלס (מעניין כמה מאמנים מבוגרים שמחים עתה לאיד) ועל הקוורטרבק קייל אורטון, שנתן משחק סביר (עד כמה שזה יישמע הזוי). אורטון הצליח למסור בצורה הגונה נוכח הלחץ העצום בכיס, רסיברים שמפילים מדי פעם מסירה והרבה דשא בקיבה. אבל הגנת הריצה של דנבר הייתה חדירה במיוחד וההתקפה של אוקלנד (במיוחד זו שעל הקרקע) הייתה טובה במיוחד. שילוב קטלני עבור דנבר, שחוותה שני הפסדים כואבים ברצף של שלושה.

למרות 52 הנקודות ההתקפיות שאוקלנד שמה על הלוח, חמשת הפאמבלים שיצרו (ולקחו מתוכם שניים), האינרספשן לטאצ'דאון (שהגיע 8 שניות אחרי טאצ'דאון התקפי), ארבעת הסקים (ואין ספור 'זירוזי' מהלך), ושאר טובין, מהלך המשחק הייתה התפיסה האיכותית של הפול בק מרסל ריס בתחילת הרבע השלישי. שני מהלכים לאחר הטאצ'דאון השני של דנבר (שהיה נפלא - מסירת סקרין לרץ נושון מורנו שהיתלה בהגנת אוקלנד, שחלק ממגניה כלל לא ראו את המהלך ואחרים נחסמו היטב), דאון שני ו-10, ודנבר לוחצת שוב טוב מאוד על קמפבל. אך הוא קונה זמן בסקרמבל הצידה ומוסר כדור גבוה, שנתפס על ידי ריס, בניתור של איזה חצי מטר בתוך המולת שחקנים (אפילו הכניסה הלא מכוונת של הרסיבר לואיס מרפי שנכנס בו בטעות בעודו באוויר, כניסה שהייתה מספיק חזקה להשאיר את מרפי על הרצפה לכמה דקות, לא מנעה ממנו לתפוס). מעבר לעובדה שהתפיסה הייתה גדולה מבחינה אתלטית, היה אפשר לחוש שהיא גומרת את המומנטום שדנבר הצליחה לייצר בכך שהשיגה שני טאצ'דאונים רצופים ללא מענה. אינני יודע אם אוקלנד תנצח במשחקיה הבאים (משחק סביר על הנייר מול סיאטל ואחריו שניים קשים יותר, נגד קנזס סיטי ופיטסבורג), אבל קבוצה שיש לה פול בק שנראה ככה (191 ס"מ, 108 ק"ג) ותופס חסון ואתלטי מגדילה את סיכוייה לנצח.

קביעת המדור היא שלא מהמרים יותר על בפאלו העונה, מה שנראה כבאנקר לפני המשחק מול בולטימור. השבוע נגד ריי לואיס והעורבים הם הוכיחו זאת שוב, בהפסד שהיה עצוב במיוחד. הבילס הובילו בחלק גדול של המשחק וגם כשלא, ידעו לחזור מאחור. הם עשו מהלכים גדולים שנחשבו וכאלה שרק כמעט נכנסו לספרים, אבל עדיין היו גדולים. עם זאת, הם הפסידו בהארכה משום שבולטימור בהנהגת לואיס היא קבוצה שההגנה שלה מנצחת משחקים, וגם בגלל שטות של שחקן שזרק קסדה באמצע המגרש.

אז איך ממשיכים הלאה אחרי הפסד כזה? לטענת הקווטרבק ריאן פיצפטריק, הקבוצה לעולם לא תישבר, יש בה רעות אחים (לפחות בינו לבין הליין שלו) והוא יעשה ככל שיכולתו להוביל לניצחונות. המאמן צ'אן גיילי מוצא חיוביות בעובדה שהקבוצה ידעה לחזור בשלהי המשחק. למרות הכאב הצורם נראה שבפאלו אכן יכולה לצאת מהפסד זה עם אנרגיות חיוביות ולוחמניות. היא נראתה טוב מול קבוצה טובה ויכול להיות שהיא בדרך לניצחונה הראשון (והשני והשלישי ואולי אפילו רביעי) העונה. האם כך יהיה? מי יודע, אולי הם יאכילו את כולנו קש.