זרים? מתרגלים לזה

שלושה מחזורי ליגה פלוס משחק גביע אחד, ובהפועל תל אביב כבר אפשר להגיד: הצלחנו עם הזרים (שחקני כדורסל שאינם נושאים בתעודת אזרחות ישראלית ושלא נשבעו אמונים למדינה) שלא רצינו. הם מובילים אותנו מקצועית ומשתלבים חברתית, כאילו שירתו עם החבר'ה ביחידה קרבית. לא שלא רצינו ספציפית את הזרים שלנו, נהפוך הוא, קיבלנו בדיוק את מה שרצינו, רק שבאופן עקרוני לא רצינו זרים. לפחות לא אני באופן אישי. לא פעם שיתפתי אתכם על גבי שורות אלו באהבתי הגדולה לכדורסל הישראלי ואת סלידתי הגדולה עוד יותר מריבוי הזרים שהורס כל חלקה טובה בו. קיוויתי מאוד שנוכל לשחק בליגה הלאומית עם סגל המורכב כולו משחקנים כחול לבן, כאלו שמדברים עברית בדרך למקלחת, תקווה שהתבדתה עם ההחלטה ההזויה להעלות לשניים את מספר הזרים ב"ליגה הכי ישראלית שיש".

מלכתחילה הובאו לכאן הזרים על תקן "מומחים". כאלו שיעלו פה את הרמה של השחקן הישראלי. שני זרים, אני מוכרח להודות, מעלים את הרמה של הכדורסלן הישראלי שמשחק נגדם. חמישה או שישה זרים, את זה כבר כולם יודעים, מעלימים את השחקן הישראלי שמשחק איתם.

יש הבדל גדול בין קבוצה בה יש שני זרים, לבין קבוצה בה יש חמישה או שישה זרים. חמישה זרים בחדר ההלבשה הם קבוצה בתוך קבוצה. שישה זרים מתוך רוטציה של שמונה שחקנים, הופכים את השחקן הישראלי לשוליה שמשחק רק בזכות החוק הרוסי. שני זרים הם חלק מקבוצה בחדר ההלבשה ומהווים עוד שני שחקנים חשובים ברוטציה וההבדל הוא תהומי. מי שרוצה לדעת כדורסל תחרותי מהו, שינסה להיזכר בכדורסל הישראלי עד אמצע שנות התשעים. ככל שהוסיפו עוד ועוד זרים כך גם ירדה התחרותיות, עד שהיו צריכים לייבא לטובת העניין את שיטת הפיינל פור.

בסופו של דבר בחרנו גם אנחנו להוסיף לקבוצה שני זרים מוכשרים ומוכחים, כי אחרי הכל אנחנו משחקים בליגה תחרותית ואנחנו משתדלים להיות הקבוצה הכי תחרותית בה בתקווה להעפיל אל ליגת העל, שם מתחילה הבעיה האמיתית. שם השמיים, מבחינת מספר הזרים, הם הגבול. כפי שהתיישרנו לפי חוקי הליגה הלאומית השנה, כך גם נצטרך ליישר קו בליגת העל לכשנגיע אליה. כולי תקווה שעד שיום זה יגיע, יופחת מספר הזרים, אבל אני יודע שלפחות בקרוב תקוותי זו תישאר רק בגדר חלום ויש מציאות אליה נאלץ להסתגל.