מתחילים לראות את האור

דנבר רצה לכמעט יותר יארדים מכל משחקיה האחרים העונה עד כה. אורטון קיבל טאצ'דאון מתנה (שהיה כמעט חוקי). סאנצ'ז נחטף פעמיים ולדניאן טומלינסון היה רדום במשך שלושה רבעים. ובכל זאת, לקבוצה שירדה מנצחת לא היה סמל של סוס על הקסדה. אולי את הניצחון על הפטריוטס פטרנו כסוג של מזל, אבל מרצף כזה כבר אי אפשר להתעלם. רבותיי, הג'טס מניו יורק משחקים העונה בשביל הסופרבול, הג'טס מניו יורק משחקים העונה בשביל לנצח את הסופרבול.

נראה היה בתחילת העונה ובמהלכה שרקס ריאן סתם מדבר גבוהה-גבוהה כדי להסעיר את השחקנים ולגרום להם להאמין בעצמם. ובכן, זה עבד. נראה שהג'טס מאמינים (ממש כמו הפטריוטס בזמנם), שללא קשר למיקום, זהות היריבה, או האלמנט החשוב ביותר - התפתחות העניינים - הם יכולים לצאת מכל משחק בצד המנצח. הם הוכיחו את זה השבוע והם הוכיחו את זה בחלק מהמשחקים הקודמים של העונה. הג'טס, כמו שהם נראים עכשיו, נמצאים בראש המרוץ לאליפות העונה. כמובן שעדיין מוקדם מאוד, אך אם יש סוס שמוביל בחצי ראש את המרוץ, הוא צבוע בירוק ובלבן.

טום בריידי לוקח את עצמו בידיים ומצליח לתת דוגמה בעשייה. בריידי החזיר את רמת המשחק שלו והפך אותה לנאותה (אם כי הוא עדיין לא ברמה הבריידית הזכורה לטובה), גם אם הוא טעון שיפור פה ושם. הוא מוסר מדויק, מחליט נכון ומנהיג את ההתקפה. אבל מה שהכי חשוב כרגע הוא שבריידי מתעצבן, שהוא חזר לקחת את המשחק ללב, שוב חשוב לו מאוד להצליח ולנצח, יותר מכל דבר אחר - השיער, האישה הדוגמנית ושאר הסחות.

בריידי הכועס הוא גם בריידי המעניש והחברים של ריי לואיס, הלוטי נגאטה וטרל סאגס, למדו שלא טוב להכעיס אותו. נראה גם שהחזרה של הרסיבר דיון בראנץ' שגלה בסיאטל באה לו בטוב. בראיונות בריידי טען שהוא ורנדי מוס חברים טובים ושהוא מעריך אותו מאוד כשחקן (הוא שב ואמר שמוס הוא שחקן היכל התהילה לעתיד). אך ייתכן שתוספת הלחץ שבאה עם החבילה של מוס הייתה יותר מדי עבור בריידי בנקודה שבה הוא נמצא כרגע מבחינה מנטאלית. תארו לכם צלף שנמצא בתקופת ירידה, למרות שיש לו את רובה הצלפים הטוב בעולם - התסכול מתעצם והביטחון יורד. אז מחזירים אותו אחורה, לרובה פחות משוכלל, ובן רגע הלחץ יורד. בראנץ' נתן ביום ראשון תצוגה "מוסית" של 98 יארד ב-9 תפיסות, פלוס טאצ'דאון ותפיסה נוספת במאני טיים. החיבור ביניהם נראה טבעי. למרות פתיחת העונה הרעועה, הפטריוטס עומדים על ארבעה ניצחונות והפסד, ככה שמבחינתם הטוב עוד לפניהם.

לבחור קוורטרבק בבחירה הראשונה הכללית בדראפט, או אפילו בעשרת המקומות הראשונים, זו משימה לא פשוטה ורוויית סיכונים. מריאן ליף דרך מאט ליינארט ועד ג'מארקוס ראסל, הדרך אל המאנינג הבא (פייטון, פייטון כמובן) רצופת מכשולים. אולי זה הופך את תופעת קורט וורנר, שהגיע ממקומות אחרים לגמרי, לפחות מפתיעה וחלומית ממה שהייתה. ואם כבר בוורנר עסקינן, אנחנו בסט. לואיס ראמס ומדברים על הבחירה הראשונה של הדראפט האחרון, הקוורטרבק סאם בראדפורד.

השבוע סט. לואיס השיגה את ניצחונה השלישי העונה, 17:20 בבית על סן דייגו. הסיבה לחגיגה בעיר, מעבר לעובדה שהראמס שילשו את מאזן הניצחונות מהעונה שעברה, היא שבראדפורד נראה בדיוק כמו שהם דמיינו. הוא מציג משחק רגוע ושקול, שיחד עם היכולת האתלטית והכישרון שלו, גורמים לו להיראות ממש טוב. עד כה הוא השיג 1,357 יארד במסירות בכמעט 57% השלמה, שבעה טאצ'דאונים ושמונה חטיפות. אך הנתון המרשים ביותר, אולי, הוא מספר הריצות המועט – תשע ל-18 יארד. המשמעות היא שבראדפורד לא עוזב את הכיס ונשאר כמעט תמיד עם העיניים לכיוון התופסים שלו (על זה הוא חטף 14 סאקים) וזה סימן מצוין.

כל ניסיונות הריצה של בראדפורד היו במשחקי בית. בטוח שזה אומר משהו, אך מוקדם מדי להסיק מסקנות. בעוד הניצחון הראשון של הראמס העונה הושג על וושינגטון, קבוצה אותה ניצחו חמש עונות רצופות (גם בעונות השפל של 2008 ו-2009), הניצחונות על סיאטל (שבוע 4) ועל סן דייגו (השבוע) מהווים אינדיקציה שהראמס של השנה היא קבוצה מספיק טובה בשביל לנצח כמה וכמה משחקים, אולי אפילו לסיים את העונה במאזן חיובי. הם יעשו את זה בעזרת ההגנה, שהשאירה את סיאטל על 3 נקודות, את אוקלנד ו-וושינגטון על 16 ואת סן דייגו ואריזונה על 17). כעת נותר לראות כמה מהווינריות של בראדפורד תמנף את הקריירה המקצוענית שלו.