עניין של אימון

נוסטלגיה היא מחלה קשה עם הרבה תופעות לוואי. ביום ראשון חגגו בגלי צה"ל 60 שנה ובין השאר החזירו את ארז טל ואברי גלעד לאולפן לסוג של איחוד של "מה יש", התוכנית שכל יליד שנות השבעים בערך גדל עליה. אתה מקשיב לקטעים מהזמן ההוא, שומע את "Brother Louie" בגרסה העברית שלו ואחר כך לא מפסיק לפזם אותו במשך יומיים (כן, כן, זה יקרה גם לכם ברגע שתקשיבו לקליפ בהתחלה), והגעגועים שוטפים. אתה מתגעגע לתקופה שבה כמדומה הכל היה ברור יותר, האנשים היו מצחיקים יותר והכל היה (כך נראה) טוב יותר. ואז אתה נזכר במה נהיה משני החבר'ה האלו, שפעם היו צמד ילדים שכל מה שרצו היה להצחיק את העולם והיום לא מעניין אותם כלום חוץ מאשר חשבון הבנק שלהם, ומקבל את תופעת הלוואי הקשה ביותר של הנוסטלגיה – בחילה.

תחושות דומות אפפו אוהדי פטריוטס רבים בשנתיים-שלוש האחרונות. הגעגועים לקבוצות ההן של תחילת העשור, אלו שבהן בריידי לא מסר מסירות על 40 יארד, אלא התקדם לאט עם מסירות קצרות ומדויקות. געגועים ליחידת הגנה שמסוגלת לעצור את היריב גם אם היא מתכופפת, ושמשחקת בקשיחות ועוצרת את היריב כי המאמן שלה יותר חכם. יום ראשון בערב היה יום כזה של נוסטלגיה בשבילנו. הוא התחיל דווקא עם הבחילה, כשראינו שוב סקנדרי מחורר שפלאקו מוצא בו את הפרצות פעם אחרי פעם, אבל פתאום זה הפך לנוסטלגיה מהסוג המתוק ביותר. זה כנראה היה השחרור של רנדי מוס יותר מהכל, אבל כמובן שגם החזרה של דיון בראנץ' מגלות בסיאטל פתאום החזירה את הקבוצה הזאת למה שהכרנו ממנה בעבר. קשיחות הגנתית ברבע האחרון, חזרה מפיגור 10 בדקות האחרונות (מישהו זוכר מתי בפעם האחרון בריידי הצליח לעשות את זה?) ובעיקר – אופי – התכונה שהכי אפיינה קבוצות של ביליצ'ק בחלק הראשון של העשור.

האם זה אומר שאני חושב, בניגוד למה שכתבתי לפני שבועיים-שלושה, שהפטריוטס עדיין שייכים לעילית של הליגה? לא, לא ממש. הניצחון הזה בראש ובראשונה נופל על הראש של ג'ון הארבו, שפעם אחר פעם מוכיח שאולי לבנות קבוצה הוא יודע יופי אבל לנהל משחק – ממש לא. הרייבנס כבר הובילו בבטחה בסוף הרבע השלישי, כשפלאקו חותך בהגנת הפטס בקלות, אבל אז הארבו החליט לשחק אותה בטוח (כמו שהוא עושה בדרך כלל) והתחיל למסור מין צ'ק דאונס כאלה וריצות פשוטות דרך האמצע ופשוט נתן לפטריוטס את האפשרות לחזור למשחק – והם לקחו אותה.

וזה גם לא שראינו בדיוק את הקילר אינסטינקט הבריידי משכבר הימים – לפטריוטס היו לפחות שתי הזדמנויות לנצח את המשחק בזמן הרגיל, פעם אחת כשהם רק בעטו פילד גול ופעם שניה כשקיבלו את הכדור ב-50 מהחזרה של וולקר עם דקה על השעון – ולא הצליחו. אבל כשדיון בראנץ' תופס לך את המסירה החשובה בהארכה, שמעמידה אותך בעמדה לנצח את המשחק, בדיוק כמו שאתה שומע את ארז טל ואברי גלעד ברדיו, אתה מוותר לשניה על ההגנות ופשוט נותן לגל הנוסטלגיה להשתלט עליך, ולו לכמה דקות. כי ככה זה, נוסטלגיה עשויה להיות גם סם ממכר מהסוג הקשה ביותר.

- למרות שלא הצליח לנצח את הג'טס, בכל זאת – קבוצת ההגנה הכי טובה בליגה – הביצועים של קייל אורטון בשנתיים האחרונות חייבים להעלות על הפרק את שאלת הביצועים של ק"ב כפונקציה של המאמן שלו. כזכור, בשיקגו אורטון לא היה יותר ממחליף לעת מצוא (כמה אתה צריך להיות גרוע כדי להיות מחליף של רקס גרוסמן?) ונשלח לדנבר כצ'יפ זניח בטרייד שהמתנה העיקרית בו היתה בחירת סיבוב ראשון. והנה, מרגע שהגיע, מצליח אורטון לרשום מספרים יפים להפליא על הלוח, וגם אם הוא לא ינצח משחקים לקבוצה שלו בעזרת הזרוע, הוא בטח ובטח לא יפסיד אותם.

כשמסתכלים על המאמן שלו, אותו אחד שלפני שנתיים הפך את מאט קאסל לק"ב הלוהט בליגה לאחר שהאחרון לא פתח משחק מאז ימי התיכון שלו, אי אפשר שלא לתהות האם מאמן טוב (ומקדניאלס הוא מאמן ק"ב מעולה, אחרי הכל) לא מסוגל להפוך כל ק"ב עם טיפה כשרון לק"ב לגיטימי בליגה?

סיפור אחר, למי שלא מכיר: לניו אינגלנד היו שתי אופציות בדראפט של 2000 למחליפים לדרו בלדסו. הראשון היה טום בריידי, לשני קראו טים רטאיי. מה קרה לבריידי אנחנו יודעים, רטאיי נתן כמה עונות שוליות בסן פרנסיסקו ונעלם לתהום הנשיה. האם יכול להיות שאם המצב היה הפוך, היינו מדברים על טים רטאיי כהול אוף פיימר עתידי? יכול להיות שאם מקדניאלס היה מאמן בניינרס ולא בדנבר, שאלכס סמית' היה הופך לק"ב לגיטימי בליגה? ואיך היה נראהג'מארקוס ראסל אם היה נופל לידיים של ג'ף פישר במקומו של וינס יאנג? לאלוהים הפתרונים.

- ואם כבר אלוהים, למישהו יש הסבר לבשביל מה דנבר בזבזו בחירת דראפט על טים טיבו? אני באמת לא יודע אם טיבו יכול להיות ק"ב פותח ב-NFL (אישית, אני מאמין שלא) אבל אם יש לך ק"ב שאתה מאמין בו כמו אורטון, לא חבל על בחירת דראפט בשחקן שמקסימום יעלה פעמיים בדרייב כדי להריץ את הכדור לשלושה יארד?

- קארמה איז א ביץ', הא אנדי ריד? ומה אתה עכשיו עושה עם הק"בים שלך, כשקווין קולב פתאום מוסר כמו מלך, אבל גם מייקל ויק בריא? טוב, התשובה ברורה. נותן לקולב לשחק, מוציא אותו לטובת ויק בדאון אחד מכל שלושה, הורג לו את הביטחון ואז מחזיר את ויק כפותח רק כדי שייפצע אחרי שבועיים. רק טפשים הרי לא לומדים מההיסטוריה.

- הליגה הולכת החל משבוע הבא להשעות שחקנים שפגעו בכוונה בשחקנים אחרים, כמו שקרה בסוף השבוע האחרון כשדשון ג'קסון חטף תיקול קטלני שהשבית אותו לכמה שבועות (לפחות) וגם ברנדון מריוות'ר של הפטס כמעט הרג את טוד היפ כשנכנס בו קסדה לקסדה. ברמה העקרונית, אני חושב שלליגה אין ברירה אלא ללכת עם ההשעיות האלו. הליגה מנסה יותר ויותר למתג את עצמה ככזאת שמתעניינת בבריאות השחקנים ולכן היא חייבת להמשיך עם הקו הזה ולנקות את הליגה מתיקולים שיש שייקראו להם מלוכלכים.

כמובן, הבעיה פה, כמו שכבר ציינתי לא פעם בעבר, היא שהתהליך הזה עשוי להסתיים בכך שלא יהיה פוטבול בפוטבול שלי. אם שחקן צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא מבצע תיקול, אז היכולת של שחקני הגנה לעצור את הקבוצה השניה תפגע משמעותית ואנחנו נקבל מוצר שהוא פחות ופחות מה שהתכוון המשורר.

- ג'רי ג'ונס הודיע שהוא לא יפטר את וייד פיליפס באמצע העונה, למרות פתיחת עונה מזעזעת של הקאובויס, וצריך לכבד אותו על זה. מצד שני, לכולם ברור שפיליפס בעונה הבאה לא יהיה על הקווים, מה שהופך אותו לא לברווז צולע, אלא לכזה שצלוי וול-דאן על האש. אז נשאלת השאלה – בשביל מה זה טוב? אם הקבוצה לא הולכת לשום מקום, והמאמן לא הולך לשום מקום, לא עדיף לתת למישהו אחר להשתפשף על העונה הזאת ולראות מי מתאים לו להשאר לשנה הבאה ומי לא?

- ואם כבר בנושא, די ברור שההתקפה של דאלאס היא הבעיה, אז איך זה שג'ייסון ג'ארט, מתאם ההתקפה, הוא המועמד המוביל לרשת את המקום של פיליפס?

- ובכלל לא בנושא – אני יודע שזה לא ממש יפה להגיד, אבל כמה מכם שמעו על ההוא שדקר את פקיד הבנק וחשבו לעצמם – "טוב, זה כנראה הגיע לו"?

- עוד משהו לא קשור – מה זה לעזאזל "יתפתחו תנאי שרב"? למה אי אפשר להגיד "יהיה שרב" וגמרנו? אנחנו לא ילדים קטנים, לא צריך to sugar-coat us. כן, חם פה, תודה שאתם דואגים לנו

- המשחק של הקולטס נגד וושינגטון היה משחק מרתק למי שעוקב אחרי אינדי בשנים האחרונות, ודווקא בצד ההגנתי של הכדור. המשחק הזה הראה בדיוק את הנקודות שבהן ההגנה של הקולטס תהרוג אותך וגם את הנקודות שבהן אתה יכול להרוג אותה. מצד אחד, מדובר בהגנה מהירה להפליא שלוחצת חזק מאוד על הק"ב, וכתוצאה מכך היא הצליחה להגיע לדונובן מקנאב פעם אחרי פעם, כולל עצירה של שני דרייבים שלו בשתי הדקות האחרונות, שהיו יכולים לפחות להשוות את המשחק. מצד שני, המהירות הזאת באה על חשבון הגודל וראית איך ריאן טוריין – לא שחקן מוכשר במיוחד אבל חזק כמו שור, ניער את המגינים של אינדי פעם אחר פעם בלי בעיה בכלל. אז אם אתם מחפשים את הקבוצה שתנצח את הקולטס השנה בפלייאוף, הרי שכל מה שצריך למצוא זאת התקפה חזקה ופיזית שתהיה מסוגלת לדרוס את הגנת היריב. הא, וגם לעצור את פייטון. אם תשאלו אותי, שתי הקבוצות מהמדולנדס נראות כמו המועמדות הכי טובות.

- מה שמזכיר לי – בתחילת השנה בחרתי את גרין ביי ובולטימור כמועמדות שלי לסופרבול, וחשבתי שאני נורא מקורי עד שראיתי שכל הפרשנים הלכו אותו דבר כמוני. אחרי שליש עונה אפשר להגיד ששתי הקבוצות רחוקות מלהגשים את הפוטנציאל שלהן, מה שמזכיר לי כל פעם מחדש – כן, למאמן בפוטבול יש משמעות, תזכור את זה בפעם הבאה שאתה בוחר קבוצות לסופרבול.

- לסיום, מישהו יכול להגיד לי מה יש לרשתות השידור נגדנו? פוקס מכסים חצי מסך עם הלוגו שלהם ואין לך מושג כמה זמן נשאר למשחק, METV פשוט לא משדרים חצי מסך אז אתה יודע רק כמה נקודות עשתה קבוצה אחת וזהו, ו-ESPN – טוב, נראה אותם מצליחים להעביר חצי שעה של שידור בלי תקלה בלווין. באמת, אני לא דורש הרבה, חצי שעה.