וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מהומה של צביעות

19.10.2010 / 7:48

אוהדי הכדורגל בישראל לא הפכו אלימים יותר עם יציאת השוטרים מהמגרשים, והם לא יפסיקו לחפש פורקן ביציע גם אם כחולי המדים יחזרו פנימה. חמי אוזן סוגר מחזור, אבל גם לא שוכח את קרית שמונה ובוחר שני גיבורים מהדרבי

מרשים

ההצלחה של עירוני קרית שמונה היא לא רק הדובדבן הקבוע של המחזור, היא באותה מידה מספקת תקווה אמיתית להרבה מאוד קבוצות כדורגל שנעות באופן קבוע בין שתי הליגות הראשונות. קבוצות שמתקשות למצוא את עצמן, קבוצות ששוקעות לתהומות של דיכאון אחרי כל מפלה ואחת לכמה חודשים מנסות נוסחאות רכש חדשות שנועדו לעצור את המפולת, אבל בעצם רק מגדילות אותה יחד עם החור בכיס. קרית שמונה, ובאופן לא מקרי גם מאמנה רן בן שמעון, מוכיחים לאותן קבוצות שאין מה לחשוש מהכישלון. שהחיים לא נגמרים בליגה השנייה, הם יכולים להתחיל שם. מספיק להקביל את הסיפור שלה למה שמתרחש בהפועל פתח תקווה בשנים האחרונות כדי להבין את המשל.

משמים

בסך הכל, זה היה ערב נעים באצטדיון בלומפילד. זה אפילו לא היה מזמן, בקושי בדצמבר 2009, פחות משנה מהיום: מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים סיימו זה עתה משחק ענק בתוצאה 3:4, אבל לעשרות אוהדי בית"ר מתוך האלפים שהגיעו למגרש התוצאה לא היתה סוף פסוק: חלקם עקרו כיסאות, אחרים השליכו חפצים – פורקן זעם ירושלמי טיפוסי שמאוד הזכיר את מה שקרה אמש (שני) מול בני יהודה. אף אחד לא פתח את חדשות הספורט עם התמונות הללו וקול זעקה שמלווה אותן, אתרי האינטרנט לא בישרו על שפל חדש ברמת האלימות ולא ציירו בשחור שום אסון. אפילו השוטרים ביציע, שרק מעטים מהם ניסו למנוע מאותם נערים לפרוק את זעמם, לא עזרו במקרה הזה. לא שזה בסדר להשתולל ככה, אבל זה גם לא חדש. גם אז וגם היום לא נחצה שום קו אדום. זה הכדורגל שלנו. יהיה שיגידו שהוא אלים. חכמים יותר יסבירו שביחס למדינות אחרות הוא ממש לא. אבל הוא נשאר אותו הדבר: עם שוטרים ובלי שוטרים. קחו אוויר.

חשוב לזכור את זה בכל פעם שתרבות הפאניקה משתלטת עלינו מחדש. הציפייה הזו לאסון וההסברים המוכנים מראש לכך אינם רק נחלת הספורט, אבל מה שקורה בשבוע האחרון – מהדרבי, דרך המשחק המפוצץ באשדוד והבלגן שיצרו אוהדי בית"ר מול בני יהודה - מצליח להדהים מחדש איזה זיכרון קצר יש לנו. זה לא רק האוהדים שמייצרים מהומה, גם העיתונות נבהלת מכל שטות ומנפחת כל מקרה: דיונים מתישים ובלתי נגמרים האם הקוון במשחק של אשדוד התחזה או לא, חילופי האשמות בין קבוצות בוגרות שמתנהגות כמו בגן ילדים, סדרות ניחושים בסוגיית העונש העתידי של אשדוד, מסכת איומים מפגרת שמציעה מבלי להסביר איך שצריך "לסגור את הכדורגל" (מישהו פעם חייב להסביר לציבור איך ממשים את האיום המטומטם הזה שהפך לחלק מהשפה הספורטיבית), שמסתיימים, איך לא, בהצעה ריאקציונרית: חייבים, אין חייבים, להחזיר את השוטרים ליציע. כאילו שהם מנעו מאוהדים להתפרע בעבר. כאילו שאז מגרש הכדורגל לא היווה זירה לפורקן. עשרות בשנים הם לא מנעו מאיתנו לצעוק חמס על מות הכדורגל אחרי כל אירוע ולדבר על שיאי שפל חדשים. גם בלעדיהם נמשיך לקונן.

לכן, אין טעם לעצור כבר בחיתוליו את הפתרון שנועד להקל על הבעיה – להוציא את השוטרים מהמגרשים. צריך לעזור לפתרון להצליח ולא כל הזמן לצפות שייכשל. אוהדי הכדורגל בישראל לא השתנו בחודשיים האחרונים ולא עומדים להשתנות בחודשיים הבאים. יש לנו מספיק זמן כדי למצוא את הדרך שהחוק הזה יעבור לשפת המציאות בצורה הנכונה ביותר. אבל כדי שזה יצליח באמת לא רק צריך להכשיר סדרנים מיומנים או לשקול הוצאה מדורגת יותר של כוחות השיטור לפני שהכשרת המחליפים שלהם מסתיימת. צריך גם להיות קצת פחות צבועים, ולא לצפות שפתאום אוהדי הכדורגל בישראל ישתנו מהקצה אל הקצה.

מדהים

שגם תחת אורי מלמיליאן, אבירם ברוכיאן ממשיך להיראות כמו שחקן שאיבד כיוון.

מטריף

דווקא בדרבי התל אביבי התגלה חסרונו האמיתי של ברק יצחקי. ברגעים כאלה של אובדן עשתונות מכבי תל אביב היתה צריכה מישהו שייקח את המשחק על עצמו, אבל זה בסדר: יצחקי אמור להיות כשיר לדרבי האמיתי שייערך בפלייאוף ועד אז אפשר לתקן לא מעט ליקויים, כמו ההתאמה של יואב זיו לעמדת המגן, השילוב בין סידיבה לאלברמן, הליהוק המדויק של צמד החלוצים ושאר מטלות שחשבנו שהסתיימו כבר בתחילת הליגה.

למרות שהוא נראה כמו מאסטרו כשהוא כובש או מלהטט, חשוב גם שמכבי תיתן את הדעת על הערך האמיתי של האריס מדוניאנין. הקשר המבריק שלה לא משפיע מספיק על החברים שלו ולא עושה את אלו שלידו טובים יותר. עם שמונה שערים בכל מסגרות ובישול אחד מול סכנין קשה לראות זאת, אבל בדרבי זה כבר בלט יותר. קשר בעמדה הזו לא רק צריך להבליט את עצמו לשנייה ולהירדם, אלא להבליט יותר את אלו שמסביבו. כשנקודה הבעייתית הזו אצל הקשר הנהדר תשתפר, כך גם החריקות של מכבי ילכו ויתמעטו.

עוד בוואלה!

לשלם זול על חבילת הסלולר! עכשיו גם אתם יכולים

לכתבה המלאה

המחזור הבא: מכבי פתח תקווה – הפועל תל אביב

טוטו תמוז לא שש לעבור להפועל תל אביב. הוא פחד שיהפוך לשחקן ספסל. הוא נרתע מגלריית החלוצים שכבר כללה את בן סהר ואיתי שכטר. הוא חשב שרואים בו רק סותם חורים. הוא עיקם את האף על כך שהוא אינו אופציה ראשונה לרכש בהתקפה. הוא חשש שיפגע כלכלית ולא יתקדם מקצועית. הוא חתם, והתחרט. סיכם, וביטל. קשה היה לו עם המעבר מילד הפלא שמרוויח מיליונים לעוד חלוץ שצריך להרוויח מחדש את המעמד שלו. בפועל, זה רק עזר לו: שני שערי ליגה, מקום בהרכב ואפילו תחושת ביטחון שכל כך היתה חסרה לו.

בסופו של דבר, התחרות הזו עשתה רק טוב לתמוז. היא הכריחה אותו להשתפר והכניסה לו דברים לראש שגם בימים הקשים שלו בבית"ר לא חדרו פנימה. בבית"ר המבולגנת החסרונות של תמוז בלטו, בהפועל המסודרת החסרונות האלה מוסתרים. הארגון המיומן מגן עליו וגורר את הילד שהתקשה במסירה ובתנועה לתוכו. את המסירה לגול שהוא סיפק בדרבי לערן זהבי אף אחד לא ראה ממנו בבית"ר. עד המפגש עם גוטמן, לא היה שחקן שזקוק למאמן איכותי כמו תמוז. אם מאמן הפועל תל אביב יגיע איתו ל-50 אחוז מההישגים שהוא הגיע בשיפור של שכטר, הרווח יהיה לא רק של האוהדים האדומים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully