אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר

מאזן בעונה שעברה: 53-29

סיימנו את העונה: במקום ה-12 במערב.

במילה אחת – אכזבה. בשתי מילים – קללת הקליפרס. ובקצת יותר מזה – עונה שהתחילה עם בחירה ראשונה בדראפט והבטחות מהודו ועד כוש, נקטעה שניה וחצי לפני שריקת הפתיחה של המשחק הראשון, כשבלייק גריפין שבר את פיקת הברך והשבית את עצמו לחודש וחצי, שהתארכו לכדי עונה שלמה.

הקליפרים, שידועים בסף השבירה הגבוה ובאופטימיות הקוסמית שלהם, הגיבו בהתאבדות רבתי שכללה שלל נקעים שונים ומשונים, מפשעות שנמתחות וממאנות להתכווץ בחזרה, ולקינוח טרייד ששלח את מרכוס קמבי לפורטלנד בתמורה לדגל לבן. החל מרגע זה הפסיקה הקבוצה אפילו להעמיד פנים שאכפת לה, ושייטה לה על מוד "הפסד אוטומטי" למאזן מחפיר של 20:4 בחודשיים האחרונים של העונה.

כדרכן של קבוצות המונהגות על ידי בארון דיוויס, התאפיין משחק ההתקפה של הקליפרס במהומה רבתי ובחוסר יעילות משווע. תחת ניצוחם של דיוויס ואריק גורדון הצליחה הקבוצה להתמקם בתחתיתה של כל קטגוריה סטטיסטית אפשרית, כמו למשל נקודות למשחק (מקום רביעי מהסוף בליגה), איבודים (שני מהסוף), ואפילו אחוזים מקו העונשין ומחוץ לקשת (מקום שלישי מהסוף בשתיהן).

גם ברמה האינדיבידואלית הייתה זו עונה דלת הישגים: שני הסקוררים הצעירים – אריק גורדון ואל ת'ורנטון, לקחו צעד אחורה במקום ההתקדמות המצופה משחקנים בגילם, גריפין כאמור שרף שנה מהקריירה וסחט השוואות מחמיאות לגרג אודן, ואפילו דיאנדרה ג'ורדן וסבי טלפייר לא הצליחו להוכיח שהם שחקני רוטציה ראויים. היחיד שיכול לסמן "וי" על עונה מוצלחת הוא הסנטר הפסבדו-גרמני כריס קיימן, שהתאושש מעונה רווית פציעות וחזר לשמש כאחד הסנטרים ההתקפיים המוכשרים בליגה. לפלייאוף כאמור, זה היה רחוק מלהספיק.

באו: ריאן גומז (חופשי, ממינסוטה דרך פורטלנד), רנדי פוי (חופשי, וושינגטון), אל פארוק אמינו ואריק בלדסו (נבחרו בדראפט).

הלכו: דרו גודן (חתם במילווקי), סטיב בלייק (חתם בלייקרס), טראוויס אאוטלו (חתם בנטס), ריקי דיוויס (בדרך למדינת עולם שלישי קקיונית כלשהי).

אם מישהו יקים יום אחד את אגודת נפגעי קיץ 2010, אז תהיו בטוחים שניל אולשיי, המנג'ר של הקליפרס, יהיה אחד הראשונים לחתום על הטפסים. מלבד היותו אחד המנג'רים העלומים ביותר בליגה, התגלה אולשיי כאחד ממפתי הפרי אייג'נטס הפחות טובים בנמצא. 20 מליון דולר פינתה הנהלת הקליפרס לקראת הקיץ, שביחד עם הגיאוגרפיה המשובחת ורביעייה שכוללת את דייויס, קיימן גורדון וגריפין, היו אמורים להוות פיתיון מספק בהחלט כדי למשוך העירה איזה ג'ו ג'ו רנדומלי. אלא שאז הגיע לברון וטרף את הקלפים, לאושיי ולדונלד סטרלינג נותר להסתפק בכמה סוכריות מהסלסילה בדמותם של רנדי פוי וריאן גומז המשעממים, שהוחתמו על חוזים סבירים וקצרי מועד.

רנדי פוי, שהגיע כדי לגבות את בארון דיוויס בזמן צילומי "לרדת בגדול - עונת הזוגות", הגיע בקיץ שעבר לוושינגטון בטרייד שנראה על פניו כמו זכייה בלוטו בעבור הוויזארדס, ואפילו קיבל הזדמנות פז בדמות ההשעיה של ארינאס שפינתה עבורו את עמדת הרכז הפותח. אולם מסיבה כלשהי לא הצליח פוי להיכנס אפילו אל הואקום המושלם שנוצר עבורו, ובסופו של דבר איבד את התפקיד עבור לא אחר מאשר ארל בויקינס. פוי מודל 2010 הוא כבר לא הרכז המבטיח שהיה לפני שנתיים במינסוטה, אולם הוא בהחלט הימור סביר בעבור 8.5 מליון דולר לשנתיים בקבוצה שמשוועת לרכז מחליף אמין.

יחד איתו הגיע כאמור ריאן גומז, שחתם אף הוא על חוזה מינימלי בסך 12 מליון ל-3 עונות, לאחר שנשלח מהוולבס לפורטלנד ממנה נחתך ללא תמורה. על אף אפרוריותו, גומז הוא שחקן משלים סביר בהחלט, והוא צפוי לאכלס את עמדת הסמול פורוורד ולספק קצת עבודה שחורה עבור חבורת הכישרונות שמקיפה אותו.

אולם הסיפור האמיתי של הקיץ הוא כמובן חזרתו לעניינים של גריפין, שמספק עד כה פרה-סיזן מהסרטים. גריפין, שרק לפני שנה נבחר ראשון בקול תרועה והוגדר בתור שילוב של המאסה של בוזר, האקספלוסיביות של אמארה, וצבע העור של גזר, נשכח קצת מהתודעה הציבורית בזכות תצוגות על של בני מחזורו אוונס וקרי. אולם חשוב לזכור שעל פניו מדובר באחד הכישרונות הכי מדוברים שהגיעו לליגה מאז מחזור 2003.

השאלה הנוקבת היא האם הפציעה הקשה שעבר הינה יוצא מן הכלל שאינו מעיד על ההמשך, או שמא מדובר כאן בתואם גרג אודן, שישמש בעיקר כדמות טרגית ונלעגת שכתבי ספורט מתוסכלים יבנו עליה קריירה . במידה והעצמות לא יכזיבו, צפוי גריפין כבר בעונה הקרובה להיות אחד משחקני הצבע המפלצתיים והיעילים בליגה, ולשדרג את הקליפרס לכדי קבוצת מרכז טבלה, שאנשים אשכרה לא מכבים את הטלוויזיה בגללה.

שינוי נוסף התבצע בעמדת המאמן, אליה הוחתם לא אחר מאשר מיודענו ויני דל-נגרו, האיש והמסרק, שהולך וממצב עצמו כפתרון אימון אידיאלי עבור בעלי קבוצות קמצנים. לא ברור מה גרם לסטרלינג להשליך יהבו דווקא על המאמן הצעיר שכשל בקדנציה היחידה שהייתה לו בקריירה, ובקבוצה מפוזרת כמו הקליפרס עלול המינוי הזה להתגלות עד מהרה כאסון מוחלט.

חמישייה: בארון דיוויס, אריק גורדון, ריאן גומז, בלייק גריפין, כריס קאמאן.

ספסל: רנדי פוי, אריק בלדסו, ראסול באטלר, אל פארוק אמינו, בריאן קוק, קרייג סמית', דיאנדרה ג'ורדן.

מועמד לפריצה:

ריאן גומז הוא שחקן ותיק עם תקרה ברורה וכישורים מובהקים של גלו גאיי, ולאו דווקא צובר סטטיסטיקות. גומז אמנם קיבל הזדמנויות רבות במינסוטה, אולם ייתכן שהמעבר מקבוצה דלת כישרון לקבוצה שמשוועת לשחקן שלא צריך את הכדור כדי לתפקד, תוציא ממנו את הכישרון האמיתי שלו, ותעזור לו להפוך משחקן בינוני שנדרש לעשות דברים שהוא לא יודע, לשחקן מהסוג שכל קבוצה רצינית צריכה בחמישייה שלה.

מועמד לדעיכה:

שחקנים שמבוססים על אתלטיות נוהגים להתחיל את הדעיכה שלהם בגיל צעיר יחסית, לבטח כשהם מצוידים באישיות בעייתית ונטייה כרונית להשמנה. שנתיים לאחר שהוחתם על חוזה עתק החלו להבין הקליפרס שבארון הוא לא בדיוק הסוס שימשוך אותם לצמרת והחתימו את פוי כגיבוי. הוא מצידו הגיע למחנה עם 15 קילו עודפים ומצד פיזי ירוד מתמיד. חילופי הדורות בקבוצה והעברת השרביט לידי גריפין את גורדון רק מחזקים את ההרגשה שהשנה יהפוך בארון ללא יותר מעוד שחקן חמישייה בקליפרס.

אקס פקטור:

גם אם נתעלם מהפקטור הבריאותי, טרם ברור האם גריפין בעונתו הראשונה ב- NBA בנוי להיות יותר ממכונת איסוף סטטיסטיקה משומנת היטב. במידה שגריפין יפגין בגרות ואישיות הנדרשת מכוכב, הוא יגלה עד מהרה שקיימן, גורדון, ואפילו בארון, הם צוות רציני ומשמעותי שיכול לרוץ איתו לעונה לא רעה בכלל. במידה שלא, תגלה הקבוצה שהיא צריכה לנווט בין ארבעה סקוררים חסרי מצפון וכדור כתום אחד.

התסריט האופטימי:

המומנטום הגריפיני מהפרה-סיזן משגר את הקליפרס בפול ספיד לתוך העונה, ועד שקבוצות לומדות איך להתמודד עם הקו הקדמי המוכשר בליגה, הקבוצה נמצאת הרבה מעבר ל-50% הצלחה. בארון את פוי מצליחים להוות פתרון לא רע בכלל לעמדת הרכז, ואפילו גורדון מצליח לנפץ את תקרת הזכוכית תחתיה נתקע בעונת הסופמור המאכזבת שלו. הקליפרס מסיימים במקום השביעי במערב עם הרבה תקוות לעתיד.

התסריט הפסימי:

הקבוצה לא מצליחה לתרגם את המספרים של גריפין לכדי הצלחה קבוצתית, והמארג המתגבש מזכיר את ימי זאק רנדולף הזכורים לרע, בהם שימש איזור הצבע על תקן חור שחור. בארון מצידו מתקשה להשלים עם חלוקת הזריקות החדשה ושובת איטלקית (כלומר, מסתובב על המגרש עם פיצה) ומושעה, ואילו פוי שוב מתקשה למלא את החלל ומפסיד את עמדת הרכז לדיאנדרה ג'ורדן. לקינוח קורע גריפין רצועה בברכו במהלך משחק הרוקיז של האולסטאר ומסיים את העונה, שוב. בייאושם, הקליפרס הולכים למכשפה צוענייה, ומחתימים אותה על חוזה של 15 מליון ל-2 עונות.

תחזית:

אז כפי שהבנתם, הקליפרס היא קבוצה רווית כישרון התקפי, עם רכז בעייתי במיוחד וללא היררכיה ברורה. כל זה היה יכול להסתדר איכשהו אילו היה יושב בקוקפיט מאמן אמיתי במקום אותו איטלקי דמיקולו שלא הצליח להרכיב ולו תרגיל אחד בשנתיים בהן אימן בשיקגו, וזה עוד לפני שהזכרנו את תרגילי המנהיגות הצפויים לו מכיוונו של דיוויס, שנוהג לריב עם מאמניו חדשות לבקרים. העיסה הזו עוד צפויה להפוך מתישהו לקבוצה אמיתית, אבל קשה לי להאמין שזה יקרה דווקא העונה, בה יסתפקו בטיפוס איטי עד לרף 35 הניצחונות.