שווה לסכום חלקיה

דייויד בלאט הוא מאמן כדורסל טוב, אבל הוא איננו אלכימאי או קוסם. היו לו עונות יותר טובות ופחות טובות, אך כמעט תמיד – פרט לשבועיים הקסומים עם נבחרת רוסיה ב-2007 – הוא הלך רחוק ככל שהכישרון של קבוצתו התיר לו. במחצית הראשונה של גמר גביע הליגה, נראה היה שהפעם ייתכן שמשהו ישתנה. למרות החסרונות בסגל, מכבי נראתה מפחידה. בניגוד למנהגו בעבר, המאמן לא ניסה לשלוט בכוח בשחקניו, והתיר לפארגו ולפרקינס לרוץ ולהפגיז מבחוץ. הידיים הארוכות של ריצ'רד הנדריקס חיסלו כל ניסיון פיק אנד רול של ירושלים, התיאום ההגנתי היה מרשים יחסית לשלב הזה של העונה ובהתקפה מכבי לא איבדה דבר כשנכנסו המחליפים. שחורציאניטיס ריכז מעמדת הציר, בלו קלע מכל מרחק בעוד ירושלים, נטולת סולומון ונעימי, הייתה נרפית בהגנה (כולל קוקיה הפצוע) ותלויה לחלוטין ביצירתיות של אוחיון בהתקפה.

אלא שהמחצית השנייה חיסלה את האשליות שההרכב של מכבי שלם. בלאט, שמעולם לא היה מנהל משחק דגול, תרם לכך בהרכב לא מאוזן וכבד, עם אידסון, פניני, אליהו ושחורציאניטיס, שהתמקם רחוק מהסל ואיבד כדורים. ירושלים רצה לסלים קלים, לא התעקשה על הפיק אנד רול והפעילה את סם קלנסי, שסיים בעצמו ומסר לחבריו, ביניהם עמית שמחון חסר הפחד. פתאום התברר שאם מכבי לא לוקחת זריקה מהירה, ההתקפה שלה נתקעת ותלויה לחלוטין בקפריזות החיוביות יותר (פארגו) ופחות (פרקינס) של רכזיה. לפתע היא שוב נשענה לחלוטין על הקליעה מבחוץ, כמו בעונה שעברה, בלי שתדע להשתמש באפקטיביות בענק היווני. מעל הכל, היא הבינה אתמול שצ'אק אידסון ממאן לנער מעליו את הלם הקליטה שליווה אותו בעונה שעברה. חוסר האסרטיביות שלו מעורר געגועים לאלן אנדרסון.

בסופו של דבר, מכבי ניצחה בעיקר מפני שירושלים נפלה מהרגלים וכיוון שפארגו מסתמן כגניבה. אבל העובדה שמי שהוביל אותה במרבית משחקי האימון הוא שחקן שהוחתם רק בעקבות אירוע לב של זר אחר מבהירה שבלאט לא יכול להיות רגוע לקראת היורוליג וגם לא לקראת המאבקים העתידיים מול הקבוצה של קטש. ברגעי ההכרעה יהיו למאמן ירושלים לא רק עוד שלושה שחקני מפתח, אלא גם הרבה רוגע וביטחון מול הלחץ המשתק ממול, שאתמול כמעט עלה למכבי בכישלון בעוד משחק גמר מקומי.