פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תותבות, אבל בכל זאת שיניים

        מחממים את הפרקט: סן אנטוניו אולי כבר לא קונטנדרית, אבל גם בערוב ימיה היא מסוגלת להפחיד ולהוות פקטור במערב העייף

        טים דאנקן שחקן סן אנטוניו ספרס עם טוני פארקר (AP , Eric Gay)
        משנה לשנה זה נראה קצת פחות טוב, אבל עדיין רואים משהו באופק. דאנקן ופארקר (צילום: AP)

        תקציר הפרקים הקודמים

        מאזן בעונה שעברה: 32:50

        סיימה את העונה: במקום השביעי במערב, נצחון בסיבוב הראשון על דאלאס, והפסד בסוויפ מול פיניקס בחצי גמר הקונפרנס.

        מי כמוני יודע שכשבאים להספיד את המפלצת מסן אנטוניו, צריך להיות מאוד-מאוד זהירים. בכל פעם שנראה שהפעם תקרוס מפלגת הגמלאים תחת אוסף הפציעות, היא מצליחה לפרוץ מהקבר פעם נוספת ודורסת עוד איזה דאלאס מופתעת. אבל העונה החולפת, למרות לא מעט נקודות אור במהלכה, מבשרת שסן אנטוניו שהכרנו ו(לא) אהבנו הגיעה סופסוף לשלב שבו אפילו אוהדיה המסורים ביותר לא מעזים לכנות אותה קונטנדרית. מקסימום עוד קבוצת צמרת שיכולה איכשהו להזדחל לגמר המערב כדי לחטוף בראש מקובי וחבורתו.

        עונת 2009/10 שימשה כתחילתו של טקס חילופי המשמרות של פופוביץ' – לא עוד טריו דומיננטי מוקף בערב רב של וטרנים שמוכנים להקריב את נפשם למען המולדת והטבעת, אלא קבוצה שמנסה לשלב בין כוכבים מתבגרים (דאנקן ומאנו), צעירים מבטיחים (היל, בלייר), ורכז אחד כפוי טובה שרק מחכה לרגע שבו יוכל לנטוש לכיוון ניו יורק. בעזרת התלכיד המעט רופף הזה הצליחו הספרס להשתרך בשולי הצמרת המערבית לאורך העונה כולה, עד לפוטו פיניש שהציב אותה במקום השביעי במערב, למפגש עם דאלאס המתחזקת שהדיחה אותם בעונה שעברה.

        אלא שאז נזכרו טימי ושות' מי הם ומה הם (ובעיקר מי היא דאלאס), והשפילו את קיובן ואת הרכש החדש שלו ב-2:4 משכנע, לקראת חצי גמר נוסף מול היריבה המושבעת מאריזונה. אוהדי הסאנס (שהיוו בסדרה הזו בערך 102% מאוכלוסיית העולם, כולל לא מעט זוחלים ודו-חיים) כבר ראו בדמיונם את רוברט הורי חוזר מהקבר ומנתץ את גולגולתו של סטיב נאש על שולחן המזכירות, אלא שאז הגיע הסוויפ המהדהד ביותר שזכור בליגה כבר שנים טובות, ומן השמיים יצאה בת קול ובישרה לעולם שסן אנטוניו, כמו מכבי תל אביב בכדורסל, זה בסה"כ שם מפחיד.

        מבחינה אינדיבידואלית, הייתה זו העונה של שני שחקנים – מאנו ג'ינובילי וג'ורג' היל. הראשון הגיע אחרי עונה שבה חווה פציעה לא פשוטה ולא מעט הספדים, והגיב בחצי שני מזהיר שבו סחב את הקבוצה על גבו אל תוך הפוסט-סיזן, תוך שהוא סוחט השוואות לכמה מהגדולים ביותר. השני פתח את העונה על תקן מחליף סולידי ועד מהרה הפך לשחקן חמישייה מוביל ולאחד השחקנים המשתפרים של העונה.

        אלא שיכולת השיא של שני אלו לא הספיקה על מנת לחפות על שני השותפים הנוספים לקו האחורי, שהתחרו חזק על תואר אכזבת העונה של הליגה כולה. טוני פארקר, שלפי כל הסימנים היה אמור לקחת על עצמו תפקיד מרכזי מתמיד, הראה יכולת רעה מאד והעמיד בספק את יכולתו להוביל את הקבוצה בעידן פוסט דאנקן. למזלו מי שהסיט ממנו את האש היה ריצ'רד ג'פרסון, שהגיע לקבוצה על תקן הצלע הרביעית שתחזיר עטרה ליושנה, ועד מהרה התגלה בתור השחקן הלא נכון בקבוצה הלא נכונה. תחת שרביטו של פופוביץ' התרסק ג'פרסון ממעמד של שחקן מוביל ואולסטאר לכדי רול פלייר מתוסכל ומתסכל, ואף הפסיד בשלב מסוים את המקום בחמישייה ללא אחר מאשר קית' "מי?" בוגנס.

        על הקו הקדמי אין הרבה מה לספר, כשדאנקן סיפק עוד עונה של התוצרת הקבועה יחד עם ההאטה המתבקשת מגילו, ואילו הרוקי דחואן בלייר השתלב כצפוי ברוטציה והיווה אי של חוסר יציבות, ולא מעט הבטחות להמשך הדרך.

        אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון

        באו: טיאגו ספליטר (חופשי, טאו ויטוריה), בובי סימונס (חופשי, נטס), ג'יימס אנדרסון ומרקוס קאזינס (בחירות דראפט).

        הלכו: רוג'ר מייסון (חופשי, ניקס), קית' בוגנס (חופשי, בולס), איאן מהינמי (חופשי, דאלאס).

        קיץ 2010 הסוער היווה בעבור הנהלת הספרס ואוהדיה לא יותר מאיזשהו מחזה מבדח שמתרחש במקום רחוק מאד. בזמן ששמותיהן של כל אחת ואחת מ-29 הקבוצות האחרות (טוב כמעט) עלה מדי יומיים לכותרות בצירוף כל מיני שמועות כמו "ניו יורק הזמינה את סבתא של ג'יימס לשחייה בהאדסון" או " טורונטו שוקלת להציע חוזה מקסימום לחתול שעבר ליד האולם", ישבו אנשי הספרס בחיבוק ידיים, ואפילו לא טרחו להתייחס כשטוני פארקר הודיע קבל עם ועדה שהוא מוכן לעשות בערך הכל כדי לעבור לשחק במדי הניקס. בקיצור, קיץ 2010 הוא ההסבר הטוב ביותר ל"למה סן אנטוניו היא הקבוצה הכי טובה ויציבה של העשור האחרון".

        בניגוד למנג'רים היסטריים אחרים הבין אר.סי ביופורד כי הסיכוי להחתים את אחד הכוכבים המובילים הנו אפסי, והעדיף להסתפק בצירופו של טיאגו ספליטר במקום לטלטל את המערכת עם חרושת שמועות שלא מובילה לשום מקום. ספליטר, שהזכויות עליו נמצאות אצל הספרס עוד מהתקופה בה היה עובר בבטן אמו, מגיע לקבוצה על תקן התקווה האירופאית הגדולה החדשה, ואף על פי שטרם הוכיח עצמו ב- NBA, מייעדת לו הקבוצה תפקיד מרכזי ברוטציה ואולי אפילו בחמישייה, לאחר שהסנטר הפותח, אנטוניו מקדייס, הודיע כבר שאין לו שום בעיה לגבות מהספסל את הכוכב המיועד.

        הסנטר הברזילאי, שמוכר היטב לאוהדי הכדורסל בישראל, יוסיף מימד התקפי שלא נראה בעיר בעמדת הסנטר מאז ימי האדמירל רובינסון, וצפוי להשלים היטב את דאנקן הוותיק, שיוכל לאגור כוחות לקראת השלבים החשובים יותר של העונה.

        למעט ההחתמה של ספליטר לא היו יותר מדי סיפורים מעניינים בסן אנטוניו הקיץ. בובי סימונס המקרטע הגיע על תקן הווטרן שעשוי לקום לתחייה תחת פופוביץ', מהדראפט נבחרו הסווינגמן ג'יימס אנדרסון שמגיע עם ידית מרשימה משלו (מעל 2 שלשות למשחק בקולג') וצפוי להשתלב ברוטציה כבר העונה, ומרקוס קאזינס, שזה כמו דמרקוס קזאינס, רק לא באמת מעניין אף אחד.

        לקינוח, יוכלו הספרס להתעודד בכך ששני הגארדים הבינלאומיים שלהם הבריזו לנבחרות שלהם והעבירו את הקיץ במנוחה חשובה, ויחד עם דאנקן מגיעים לעונה כשהם בריאים ורעננים – נתון שקשה לזלזל בו בקבוצה מוכת פציעות ואוסטיאופורוזיס כמו הספרס.

        מה מי מו

        חמישייה: טוני פארקר, ג'ורג' היל, ריצ'רד ג'פרסון, טים דאנקן, אנטוניו מקדייס/טיאגו ספליטר.

        ספסל: מאנו ג'ינובילי, ג'יימס אנדרסון, מאט בונר, דחואן בלייר, ספליטר (מקדייס).

        מועמד לפריצה:

        על אף חוסר יציבות מזעזע, הפגין דחואן בלייר יכולת לא רעה בכלל בעונת הרוקי תוך שהוא מפגין משחק אגרסיבי ונטול פשרות מתחת לקרשים, ושולח אצבע משולשת לכל אותם המנג'רים שפסחו עליו עד לבחירה ה-37 בעבור אולסטארים בפוטנציה כמו דמאר קארול וג'ף פנדרגראף. עם הזדקנותו של הקו הקדמי, ועל אף הגעתו של טיאגו ספליטר, בלייר יצטרך לקחת על עצמו חלק נכבד יותר מדקות המשחק של דאנקן ומקדייס, והפעם גם לעשות זאת בצורה אמינה יותר מבשנה שעברה. עם כשרון כמו שלו ומאמן כמו פופוביץ', אין סיבה שזה לא יקרה.

        מועמד לדעיכה:

        אנטוניו מקדייס הצהיר לפני כמה ימים שהוא מתכנן לפרוש בסיום העונה הנוכחית, וקשה להאמין שהוא היה חושב כך אילולא היה הדבר מתואם עם כושר המשחק שלו ויכולותיו הפיזיות. על אף שגילה יכולת גבוהה מהצפוי בשתי העונות האחרונות, נראה שהפעם, עם הצטרפותו של ספליטר והתבגרותו הצפויה של בלייר, יעבור מקדייס לתפקד בתור הגבוה הוותיק שנקרא אל הפרקט בעיקר כדי להכות את דוויט הווארד.

        אקס פקטור:

        כמה בנאלי – ככה נכון. המשתנה הגדול והמשפיע ביותר על העונה הקרבה של הספרס (וכנראה גם על אלו שאחריה) יהיה מצבם הבריאותי של השחקנים המובילים. טים דאנקן הוא עדיין אחד מ-3 הגבוהים הטובים בליגה, אבל בעיות ברכיים כרוניות מחייבות את פופוביץ' להסיר ממנו את העומס בעונה הסדירה. מאנו מגיע אחרי עונה מצוינת וקיץ של מנוחה, אך מדובר בשחקן מבוגר עם היסטוריה אינסופית של פציעות. טוני פארקר מצידו נכנס לעונת חוזה, אולם גם הוא רחוק מלשמש כפרזנטור של משרד הבריאות. אם תצליח המערכת לשמור על שלושתם בריאים איכשהו תוכל הקבוצה לדבר חזק בצמרת גם העונה. אם לא – צפו לעוד שנת דשדוש בקרקעית הפלייאוף והדחה מהירה.

        ולכדור הבדולח

        התסריט האופטימי:

        הבסיס הצעיר והמתחדש, יחד עם מוטיבציית שיא של פארקר בעונת חוזה, מאפשרים למאנו ולטימי להעביר את העונה בהילוך שני ובלי יותר מדי אסונות. ספליטר נבחר לרוקי העונה, בלייר והיל ממשיכים להשתפר, ואפילו ג'פרסון נזכר בערגה בימיו ככדורסלן ומבליח לפרקים. הקבוצה מסיימת את העונה במקום השלישי במערב, דורסת בקלילות את דרכה לגמר הקונפרנס, ושם, תאמינו או לא, מדיחה בשישה משחקים את הלייקרס החבוטים, בדרך להפסד מכובד בגמר.

        התסריט הפסימי:

        שחזור של העונה הקודמת, בתוספת שחיקה נראית לעין של דאנקן ועוד כמה פציעות קלות של מאנו. הספרס מקרטעים את דרכם למקומות 7-8 במערב ומסיימים את דרכם בסיבוב הראשון, בדרך לפרידה הצפויה מטוני פארקר ולפירוק הטריו.

        תחזית:

        סן אנטוניו אולי כבר לא קונטנדרית, אבל גם בערוב ימיה היא עדיין מסוגלת להוות פקטור במערב העייף, ובדומה לפושע זקן שמשתחרר מהכלא אחרי זמן רב היא אפילו מצליחה לגרד לא מעט סימפטיה . הקיץ השלו שעבר על הקבוצה, בצירוף התחושה שמרבית יריבותיה לצמרת לקחו צעד אחורה, נותנת את התחושה שמקומות 3-5 מהווים יעד ריאלי לחלוטין, כששום קבוצה, למעט אולי הלייקרס, ממש לא תרצה לפגוש אותם בדרך.