השעון הביולוגי מתקתק

מאזן בעונה שעברה: 27-55

סיימו את העונה: במקום השני במערב, הפסד 2:4 בסיבוב הראשון לסן אנטוניו.

ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, זה רק מפני שהוא באמת מוכר. כמו בכל עונה בשנים האחרונות, דאלאס הייתה קבוצת עונה רגילה טובה, הגיעה לפלייאוף עם תחושה חזקה של אולי הפעם ובסופו של דבר התברר שהיא לא רלוונטית.

מאז שהגיעו לגמר ופספסו אליפות ב-2006, דירק נוביצקי וחבורתו הצליחו לעבור רק סיבוב אחד בארבע שנים וראו את חלון ההזדמנויות הולך ומתכווץ. בעצם, לא הייתה שם ממש חבורה, כי פרט לנוביצקי וג'ייסון טרי לא נשאר אף שחקן מהקבוצה שהגיעה לגמר.

הסיבות לאופטימיות הפעם היו חצי עונה ראשונה גדולה של הג'רמנייטור, טרייד שהביא לקבוצה את קרון באטלר וברנדון הייווד היעילים על חשבון מה שנשאר מג'וש הווארד, רצף של 13 נצחונות אחרי הטרייד, חודש גדול של הרוקי הצרפתי רודריג "אז ככה אומרים את זה" בובואה שכלל משחק של 40 נקודות ו-9 שלשות בנקמה המאוחרת בגולדן סטייט ומקום שני במערב, שהיה אמור לספק יתרון ביתיות עד הלייקרס.

בעונה הרגילה, דאלאס הייתה קבוצת התקפה לא רעה עם אחוזים טובים מהשלוש ומצוינים מהעונשין (81.6, מקום ראשון בליגה) ויחס אסיסטים/איבודים נהדר, אך באופן מפתיע הייתה קבוצת הגנה וריבאונד בינונית לחלוטין. מפתיע, כי עם מאמן כמו ריק קרלייל ומומחי הגנה כמו שון מריון והייווד ניתן היה לצפות ליותר.

הפלייאוף הועיד למאבס מפגש נוסף עם היריבה המושבעת מסן אנטוניו והסתיים מהר מהצפוי עם הפסד בשישה משחקים. ההגנה אפשרה לגארדים של הספרס לחגוג, בעיקר לג'ורג' היל הצעיר, אבל הקטסטרופה האמיתית הייתה בהתקפה. נוביצקי היה יעיל כהרגלו, באטלר וטרי לא רעים, אבל מאחוריהם כלום. ג'ייסון קיד, מריון והייווד לא ייצרו כמעט נקודות, והשיא היה שייך לאריק דמפיר שהצליח לא לקלוע אף סל שדה ב-120 הדקות שלו בסדרה.

יחד עם ג'יי ג'יי בראה, חמישה משמונת שחקני הרוטציה סיפקו ביחד 26.7 נקודות למשחק, ועם כזאת תרומה מסביב גם השלישייה של מיאמי לא הייתה עוברת סיבוב. הסוויפ שהספרס חטפו בסיבוב השני מפיניקס הפך את ההפסד של דאלאס למביך במיוחד.

באו: טייסון צ'אנדלר ואלכסיס אג'ינקה (בטרייד משארלוט), דומיניק ג'ונס (רוקי, בחירה 25), איאן מהימני (חופשי, מסן אנטוניו).

עזבו: אריק דמפיר, מאט קרול ואדוארדו נחארה (בטרייד לשארלוט), טים תומאס (עזב כדי לטפל באשתו החולה).

לשמירה על מקום בצמרת למשך עשור שלם יש מחיר. מארק קיובן משלם מס מותרות כל שנה, מעמיס חוזים גדולים שחלקם מופרכים במודע ומשאיר לעצמו מרחב תמרון די קטן, שלא מאפשר לו לבצע את המהלך הגדול שאין יותר ספק שדאלאס זקוקה לו כדי לאיים ברצינות על התואר. הקיץ, נדמה היה לרגע שיש לקיובן נכס משמעותי לטרייד, כאשר החוזה של אריק דמפיר (כן, ההוא שקיובן העדיף במקום להשאיר את סטיב נאש) הגיע בשעה טובה לשנה האחרונה והלא מובטחת שלו, מה שאומר שקבוצה הייתה יכולה לקבל אותו ואז מיד לשחרר אותו ולחסוך 13 מליון דולר. משום מה, זה לא עזר לקיובן להשיג שחקן משמעותי, וכל מה שיצא לו זה טרייד עם שארלוט בו הוא קיבל את טייסון צ'אנדלר החצי גמור, ונפטר מכמה חוזים מעיקים. הבובקאטס, כצפוי, כבר נפנפו את דמפיר.

חילופי הגרוטאות עם שארלוט היה המהלך המרכזי של קיובן הקיץ. פרט לכך, נוביצקי יצא מהחוזה, כנראה מהפחד מההסכמים שצפויים להיחתם בקיץ הבא ולהגביל כמות ואורך של חוזים, וקיבל חוזה חדש שייתן לו 80 מליון דולר בארבע השנים הקרובות. וכדי להדגים את הצורך בהסכמים האלה, קיובן החתים גם את הייווד בן ה-30 ל-6 שנים בהן הוא ירוויח 55 מליון דולר ומהן הוא יהיה אפקטיבי שנתיים. מהימני ואג'ינקה הגיעו כדי לבדוק יחד כמה זמן אפשר לשרוד ב-NBA רק מלהיות גבוה.

למרות הצניחה החופשית שלו בשנתיים האחרונות, צ'נדלר הוא עדיין סנטר טוב יותר מדמפיר, מה שאומר שיהיה למאבס השנה צמד סנטרים טוב יותר מכל מה שהיה ליד נויבצקי כל השנים האלה. צ'נדלר הוא גם ריבאונדר מעולה, בעיקר בהתקפה, ואמור לשפר את נקודת התורפה הזאת. בכלל, לקרלייל יהיו השנה ארבעה שחקנים עם עונות של 10 ריבאונדים ומעלה ופוינט גארד שהיו לו עונות של 8 ריבאונדים, כך שאין שום סיבה שדאלאס לא תהיה אחת מקבוצות הריבאונד הטובות בליגה, נתון שלבד יהיה שווה עוד כמה נצחונות. קרלייל מדגיש בינתיים רק הגנה, וזה אכן האיזור בו דאלאס יכולה להיות הרבה יותר טובה מהעונה שעברה.

אבל הבעייה האמיתית היא השעון הביולוגי. דאלאס תתחרה בבוסטון על תואר הקבוצה הזקנה בליגה- קיד בן 37, טרי 33, נוביצקי 32 ועם יותר מ-1,000 משחקי NBA ברזומה, מריון 32, באטלר והייווד בני 30 ואחרי פציעות. לעומת המצב בבוסטון, עושה רושם שבדאלאס מתקשים במיוחד לייצר מוטיבציה כל שנה מחדש, כך שהחבורה הזאת לא רק זקנה אלא גם כבויה. הם זקוקים נואשות לקצת דם צעיר, לשחקן שיביא אנרגיות ויעיר את הזקנים עמוסי המנוח. התקווה נמצאת בפסקה הבאה.

חמישייה: ג'ייסון קיד, רודריג בובואה (שון מריון), קרון באטלר, דירק נוביצקי, ברנדון הייווד.

ספסל: ג'יי ג'יי בראה, ג'ייסון טרי, דשון סטיבנסון, דומיניק ג'ונס, מריון (בובואה), טייסון צ'נדלר, איאן מהימני, אלקסיס אג'ינקה.

מאמן: ריק קרלייל (עונה שלישית).

מועמד לפריצה:

אחד השחקנים המעניינים ביותר של העונה הקרובה הולך להיות בובואה, גם בגלל הציפיות שבדאלאס כבר התחילו להעמיס עליו. לקומבו הגארד האנרגטי והאתלטי הזה יש מספיק פוטנציאל כדי להיות אחד הגארדים הגדולים הבאים בליגה, אבל הוא גם יכול להתברר כנייט רובינסון הבא. הוא נראה כמו שחקן שישי קלאסי, אבל בגלל שיש כבר אחד כזה בעמדה שלו (טרי) ובגלל הצורך הדחוף באנרגיות ואתלטיות, הוא כנראה יוקפץ לחמישייה. למרות שבובואה יפסיד את פתיחת העונה בגלל פציעה מהקיץ, קרלייל כבר הודיע לבאטלר ומריון שאחד מהם עשוי לרדת לספסל העונה (ולפי משחק ההכנה האחרון וההיגיון הבריא - זה כנראה יהיה מריון). בובואה יכול להיות ציוות נהדר בחמישייה ליד קיד, שגם ככה מתאים יותר לשמירה על שוטינג גארדים כרגע ויהיה אחראי על ניהול המשחק. נחכה ונראה מה הוא שווה.

מועמד לדעיכה:

למרות מושבת הזקנים, קשה להצביע על מישהו שאמור להתדרדר באופן משמעותי. נוביצקי לא איבד כלום, קיד יהיה אפקטיבי גם כשישחק בעמידה, מריון כבר אחרי הדעיכה וטרי הגיע בכושר טוב לפתיחת העונה. אולי באטלר ייקח השנה עוד צעד אחורה בנוסף לזה שהוא כבר לקח בשנתיים האחרונות. אם בובואה יהיה טוב כמו שמצפים ממנו, באטלר עשוי לסגת לתפקיד משני יותר.

אקס פקטור:

עם כל הכבוד לילד צרפתי, הגג של דאלאס עדיין לא עובר את גמר המערב. כדי לעשות משהו גדול, ולשם כך הרי התכנסו בטקסס החבר'ה הוותיקים, הם יצטרכו תוספת כוח משמעותית. לעומת שנים קודמות, הפעם יהיה לקיובן מה להציע במהלך העונה - 27 מליון דולר בחוזים גמורים. מכיוון שהוא חובב טריידים לקראת הדד ליין, לא כדאי לפסול את האופציה שהוא ינצל את החוזים הגמורים האלה (אולי תוך עירוב קבוצה שלישית), כדי לשים יד על אחד משני הפרסים הגדולים - כריס פול או כרמלו אנתוני. זה אולי יהיה הצ'אנס האחרון להשתמש בחלון ההזדמנויות של נוביצקי, שהתריסים שלו כבר מתחילים להיסגר.

התסריט האופטימי:

כולם שומרים על היכולת שלהם, בובואה הופך לשם שכולם יודעים להגיד ואף אחד לא יודע לאיית, קרלייל מבקש ממש יפה אז הוותיקים נזכרים איך לשמור ושולטים בריבאונד. זה יכול להספיק ל-60 נצחונות ומאבק על מקום ראשון בעונה הרגילה במערב, אבל נדמה לי שלא יהיה מישהו שלא יעדיף את התסריט בו כרמלו מגיע בפברואר, אולי אפילו יחד עם בילאפס.

התסריט הפסימי:

לנוביצקי נהיה קשה יותר, קיד מאבד חשק, קרון ומריון בינוניים, הסנטרים עושים חיקוי של דמפיר, ובובואה מופיע פעם בשבועיים. במערב הנוכחי, שיש בו רק קבוצה אחת ממש טובה אבל הרבה קבוצות די טובות, אפשר ליפול בקלות מחוץ לפלייאוף גם עם 45 נצחונות. ואם ממש צריך - מרוב ייאוש קיובן עושה את המהלך הגדול שלו בדד ליין ומביא את ארינאס.

תחזית:

בסגל הנוכחי, דאלאס אמורה להיות קבוצה קצת פחות טובה משנה שעברה, בעיקר כי הגיל יעשה את שלו וקשה לצפות מכל כך הרבה וותיקים לשרוד עונה נטולת היעדרויות. זה כנראה יספיק לעוד עונה של 50 נצחונות ומעלה לרצף ולעוד הפסד בסיבוב הראשון. אלא אם כן קיובן מכין הפתעה.