מר דוקטובר

"אני כבר חמישים שנה בבייסבול, וזאת הפעם הראשונה שראיתי בנאדם מגיש שני נו היטרים בשנה" - צ'רלי מנואל מסכם הכל במשפט אחד.

לכו תדפקו על דלתו של אריאל גרייזס. הוא בוודאי עדיין יושב שם על הספה, אוכל פופקורן עם חיוך של ג'וקר של "אמרתי לכם", או שהוא שיכור מאלכוהול - הכל תלוי אם בחר לערוך מסיבה לכבוד הגעת עונת הפלייאוף. לא בכדי גרייזס, כמו רבים וטובים אחרים – כולנו, האמת – לא יכול היה לחכות למשחק הראשון של רוי "דוק" האלאדיי באוקטובר.

אלוהים ישמור, אין דברים כאלה. מה לא היה שם? סינקרים, צ'יינג'-אפים שסובבו לאדומים את הראש, סליידרים שהבדילו עצמם באמצעות ניואנסים, פאסטבולים, כמובן, וקאטרים, אוי הקאטרים. קבוצת ההתקפה של הרדס הפכה באחת לקבוצת ליטל-ליג, שרק רוצה לעלות לבסיס ולהיכנס לסטטיסטיקה. כמו במבחן היסטוריה שאתה לא יודע בו כ ל ו ם – אתה רק רוצה לצאת עם קצת כבוד עצמי, לומר "כן, אבל הפגזתי בשאלה ההיא על מתי פלשו הגרמנים לפולין – ה-1 לספטמבר 1939. או שהיה זה בדצמבר?"

אני, לפחות הרגשתי כמו בתחילת העונה. אז אמרתי שהפיליז נראים כגברים בין ילדים, ושוב, אחרי עונה התקפית עקלקלה, היה זה דוק האלאדיי שגרם להרגשה הזאת. איזו שליטה – כמו איזה בריון כושי (סליחה, "אפרו-אמריקאי"..) שהרגע רק יצא מאטיקה עם קעקוע של "Bad Motherfucka" על זרועו, שבסמטה חשוכה (אתה הרי בביתו, בסיטיזנס בנק פארק) תופס לך בחואבוס, ואומר לך "Tell me who's you daddy?". חובט אחרי חובט הרדס למעשה עשו פעולה אחת משותפת: הם הורידו את הקסדה בדרך לדאגאאוט, ולא הפסיקו לגרד בראש.

וזה בדיוק מה שהוא גרם לנו לעשות. רבים וטובים היו לפניו, ואף אחד לא הצליח לעשות את מה שהאלאדיי עשה. לא ריאן, לא הרוקט, לא פדרו, דוק גודן, הביג יוניט – אף אחד. הרי מאז 1956 – אבא שלי היה כולה בן שנתיים אז, עבדכם הנאמן אפילו לא זיק במחשבותיו – לא היה אדם שהתקרב אפילו לדון לארסון המיתוס ולחיבוקו עם יוגי ברה האגדי. והנה הדוקטור בא, מחמם קצת את זרועותיו, ובמחיר הליכה של ג'יי ברוס באינינג החמישי (ועוד אחרי שגם שם הוביל בספירה), הוא מחמיץ פרפקטו שני (!) העונה.

והקטע הוא שהאלאדיי גרם לאותו בלבול גם לחבריו ולמאמנו שלו. "אחרי האינינג השישי, הדברים כבר הפכו לשקטים נורא, כפי שהיה בפלורידה", המשיך לספר מנואל. "אתה יודע... אנשים פשוט ישבו במקומם, פשוט ישבו שם, וראו את המשחק. הוא ירד, נכנס לדאגאאוט, התיישב בכסא שלו, לא אמר מילה, ובסוף האינינג קם, עלה בחזרה למגרש, אף אחד לא אמר מילה. פשוט ישבתי שם וראיתי את המשחק. די מדליק האמת... יופי של שיטת אימון", אמר עם חיוך.

אין כמו גיבור שקט, המאסטר-מיינד מאחורי כל העניין, שיעניק לך פרספקטיבה נוספת. אומרים שמאחורי כל גבר מצליח יש אישה מצליחה אף יותר. התופס על היהלום הוא אותה נקבה. אבל התופס בבייסבול הוא הכל מלבד זה, ובמקרה הזה קרלוס רואיז היה הארכיטקט. זה לא מקרה שצ'וץ' תפס את שני הנו-נואים של האלאדיי העונה, עם קריאת הגשות פשוט פנומנלית. באאוט האחרון של המשחק, זה שהבדיל בין נו-נו ל-"oh, no!", הכדור של פיליפס אולי קיפץ שלוש פעמים, מטרים ספרים מבסיס הבית. כקינוח, הוא גם התחבא מאחורי המחבט שהתגלגל למקום. רואיז עט על הכדור כנשר, והיה צריך לזרוק מהברכיים כדי לפסול את פיליפס בראשון, ולהכניס את האלאדיי ואת עצמו לספר הספרים. די בטוח לומר שכל אחד אחר על הפלנטה במצב הזה היה רוצה לקבור את עצמו – הוא הרי היה עושה במכנסיים עם הכדור הזה, בזמן ששחקן כמו פיליפס טס כסילון לבסיס.

ההצגה של הלילה העניקה מומנטום אדיר לפיליז, וזה אבי אבות האנדרסטייטמנט. הכל כמפולת באוקטובר במייג'ורס, ואחרי הנו-נו הזה של דוק, כל שאר הקבוצות כבר מרגישות כהוזים אכולי סרט במרגלות ההר, צופים בכל השלג דוהר מטה לכיוונם – שנייה לפני שהם בורחים. אין כמו רוי שיזריק לך את הרעל הזה לווריד. כעת, מעניין לראות כיצד הפיליז ירכבו על הגל הזה – שייתכן ולמעשה גמר את הפוסט סיזן הזה עוד בטרם החל.