אתם באמת משהו מיוחד

כשגרנו בארה"ב, היה רק דבר אחד שגרם לאמריקאים איתם עבדתי להתפלא יותר מאשר כשהם ראו כמה אני מתעניין בספורט אמריקאי – לגלות שאני גם משחק פוטבול. אמריקאים אחרי גיל 18, אלא אם הם מקצוענים, לא משחקים פוטבול, כי פוטבול הוא לא בדיוק כדורגל בשכונה שאפשר פשוט לעשות שער משתי אבנים ולשחק. לצערי, אני כבר לא יכול לשחק פוטבול – יש גבול לכמה הגוף יכול לספוג, ואחרי עונה ראשונה סולידית (4 סאקס, שני אינטרספשנס. היי, זה יותר ממה שכל ההגנה של אינדי עושה בעונה) פרשתי כדי לתת הזדמנות לחבר'ה הצעירים (כן, בטח) ועברתי לצד השני של המגרש והיום אני שופט במשחקי הליגה הישראלית, ה-IFL, שבמקרה או לא פותחת את משחקיה בדיוק השבוע.

בתור אחד שהיה בשני הצדדים, אני יכול להגיד שקווי הדימיון בין שני התפקידים – שופט ושחקן – רבים ממה שהיית עשוי לחשוב. בשני המקרים, אתה עולה על המגרש כשאתה רוצה לתת את ההופעה הטובה ביותר, ובמרבית הפעמים, אם אתה עושה את זה אנשים מעריכים אותך על זה. כמובן, אם אתה עושה עבודה גרועה, גם אז כולם רואים את זה ואנשים ייגרמו לך לדעת את זה. בשני המקרים גם יש את אותה התרגשות של הופעה מול קהל, אבל פה באמת שאי אפשר להשוות בין השניים. ההבדל העיקרי הוא שאתה כשופט אף פעם לא תהיה מרכז הענינים, אלא אם כמובן תעשה טעות גדולה, ואילו כשחקן אתה יכול לנצח בידיים שלך ממש (וגם להפסיד, כמובן) משחק, וכשזה מגיע מול קהל, קשה למצוא תחושה יותר משכרת מזה. אם אתם שואלים את עצמכם מדי פעם למה שחקנים כמו פארב, ג'ורדן או כל שחקן מזדקן אחר חוזרים לשחק למרות שהגוף שלהם כבר לא מגיב כמו פעם, תחשבו על התחושה של לעמוד באמצע מגרש כש-60 אלף איש מסתכלים עליך ומעודדים אותך, ותבינו איזו תחושה ממכרת זו.

נזכרתי ב"ימיי" כשחקן כשראיתי את ג'וש סקובי בועט את הפילד גול המנצח מול הקולטס ביום ראשון. בפעם הראשונה שראיתי את המשחק השעה היתה אחת בלילה וכל מה שרציתי זה ללכת לישון, אז לא טרחתי להסתכל על סקובי יותר מדי. אבל למחרת יצא לי לראות את הדקות האחרונות בשידור חוזר ומה אני אגיד לכם – קינאתי בסקובי כל כך. הבחור התרוצץ במגרש עם חיוך כל כך גדול על הפנים שקשה היה שלא לאהוב אותו. אתה רואה את הבחור הזה מנצח משחק ואתה יכול רק לדמיין את כמות האדרנלין שעוברת לו בדם, כשברור לך שאין שום תחושה בעולם שתשווה לזאת.

כמובן, סקובי היה רק אחד משורה ארוכה של שחקני ספיישל טימס שעשו אימפקט בסוף השבוע – כמו כל שבוע בעצם – אבל כמעט תמיד נשארים אנונימים. ג'ף ריד יצא העז בפיטסבורג כששתי החמצות פילד גול שלו מטווחים סבירים היו מנצחות את המשחק לפיטסבורג. קארני בן ה-46 רק חתם השבוע בניו אורלינס וכבר הביא את הניצחון על קרולינה השבוע עם שלושה פילד גולס, וכמובן – הביצועים של הספיישל טימס של הפטריוטס הלילה, שהחזירו בעיטת פתיחה לט"ד, חסמו פאנט שהפך לט"ד שני מהלכים אחר כך ולקינוח חסמו פילד גול שהוחזר לט"ד.

הביצועים הללו הצליחו גם לשים בצד את העובדה שסטיבן גוסטקובסקי בעט את כל בעיטות הפתיחה שלו, למעט אחת, לטאצ'בק, שמנעו עמדת פתיחה טובה מהדולפינס, שגם זו יכולת לא מוערכת דיה בקרב הספיישל טימס. כמו שהדגשתי עשרות פעמים בעבר, פוטבול הוא משחק של אינצ'ים, וכל שפיץ קטן של הרגל, במיוחד שההבדלים בין הקבוצות הולכים ומצטמצמים, עשוי להכריע את התוצאה בקלות לפה או לשם. בעולם כזה, ספיישל טימס בקלות הם אלו שעשויים לעשות את ההבדל בין ניצחון והפסד – וגם בין פלייאוף לעונה ביזיונית (כמו שמיאמי לומדים על בשרם בשבועיים האחרונים) ומאמנים שמבינים את זה, הם אלו שהקבוצה שלהם תצליח להשאר בטופ.

הנה עוד כמה נקודות ממשחקי השבוע:

- אחרי הבעיטה של סקובי היה מעניין לראות את התגובות בסיידליינס. אצל מאנינג, למשל, לא נראה שינוי בהבעת הפנים (כן, המאנינג פייס המפורסם) כאילו הוא קיבל עליו את הדין וידע שסקובי הולך להכניס את זה. בצד השני, היה מעניין לראות את דל ריו מסתובב עם ידיים מורמות, מחפש רק מישהו לחבק אותו – ואף אחד לא מתייחס אליו. אולי זה סתם חסר משמעות, אבל לי נראה שגם עם הניצחון הזה, זמנו של דל ריו בפלורידה קצוב.

- עוד משהו קטן מהמשחק הזה – מה חשב לעצמו ג'ים קאלדוול כשהוא לקח טיים אאוט כדי לעצור את השעון עם פחות מ-40 שניות עליו וג'קסונוויל עם הכדור על ה-30 שלהם? לדעתי, עד לטיים אאוט הזה הם בכלל התכוונו להריץ אותו שלוש פעמים וללכת להארכה (המהלך הראשון שלהם היתה ריצה של ג'ונס דרו ל-8 יארד)

- אחד הדברים שכבר דיברתי עליו כמה פעמים בעבר זאת השמרנות ההתקפית של הפטריוטס, שנראים מריצים את אותה התקפה של 2007 בלי שינויים. אחד הדברים שאני לא מבין למה הפטס לא עושים כדי לגוון קצת, הוא להריץ את התקפת הנו-האדל שלהם בצורה יותר תכופה. יש לך ק"ב הול אוף פיים, תן לו את הכדור ביד ותסמוך עליו – בדיוק כמו שהקולטס עושים. הלילה היתה הוכחה נוספת לצדקת הטענות שלי, כשהדרייב הארוך היחיד שהניב ט"ד של הפטס היה זה שבו הם הריצו את הנו-האדל.

- לפי מרבית התחזיות (גם שלי) הסיינטס היו אמורים להגיע לעונה הזאת ולקרוע את הליגה בלי בעיה, כי בעצם הם לא איבדו אף שחקן משמעותי מעונת האליפות שלהם. במציאות, הם מתקשים מאוד בצד ההתקפי וניצחו בקושי את המשחק האחרון מול השטיח מקרוליינה אחרי הפסד שבוע שעבר לאטלנטה. אם מחפשים סיבות לחוסר ההצלחה השנה, אז מעבר לסופרבול הנגאובר, שאחריו שחקנים מתקשים למצוא מוטיבציה, השחקן היחיד שהיה חסר לסיינטס בשבועיים האחרונים הוא רג'י בוש.

קל מאוד לזלזל בתרומה של בוש להתקפה של הסיינטס, במיוחד כשיש לבריס כל כך הרבה כלים, אבל יכול מאוד להיות שהיכולת של בוש להוות איום כפול מהבקפילד מאפשרת קידום דרייבים במהירות כמו גם פינוי רסיברים דאון דה פילד. לא שאני משווה חלילה, אבל שווה להזכר עד כמה מרשל פולק – שבוש משחק בסגנון דומה לו - היה החוליה החשובה ביותר בהתקפה המוחצת של סט לואיס בסוף העשור הקודם וכמה הירידה ביכולת שלו השפיעה ישירות על ההצלחה של הקבוצה ההיא.

- הפציעה של מייקל ויק די טרפה את הקלפים במשחק מול האיגלס השבוע (מצחיק איך משחק שפומפם בתור משחק החזרה של מקנאב לפילי פתאום איבד עניין ברגע שויק נפצע, למרות שמקנאב עדיין היה על המגרש) אבל הדגישה נקודה ששווה לשים לב אליה. ההחלטה של אנדי ריד פתאום ללכת עם ויק בתור הפותח שלו אחרי שכבר הכריז שקווין קולב הוא הפותח נעשתה בצורה די הזויה ולא הראתה שיקול דעת מרשים. אבל בסופו של דבר, היא כנראה פשוט ההחלטה הנכונה מהסיבה הפשוטה ששיטת המשחק של האיגלס מתאימה הרבה יותר לשחקנים מסוגם של מקנאב ו-ויק – שחקנים עם זרוע חזקה שייתנו את הכדור פעם אחר פעם בקטנה לראנינג בק שלהם (לשון מקוי עם 110 יארד בתפיסה השבוע) ומדי פעם יילכו רחוק ועמוק לשחקנים שבנויים לכך. קווין קולב, לעומת זאת, עובד פחות לעומק ומחפש את המטרות שלו בדרך כלל בטווחים היותר קרובים, וזה פשוט לא מתאים להתקפה המסורתית של האיגלס. מספיק להסתכל על ההבדל בביצועים של דשון ג'קסון – אחד האיומים הגדולים ביותר לטווח רחוק בליגה – תחת קולב לעומת ויק ומקנאב לפניו – כדי להבין את זה.

- מה שכן, אם פילי נפטרה ממקנאב בגלל שהוא נטה להפצע לעתים קרובות, אז קשה להגיד שהיא קיבלה שידרוג משמעותי בדמותו של ויק. הפציעה השבוע רחוקה מלהיות האחרונה שלו השנה, אני מוכן להתערב על זה.

- כן, היה ברור שאיך שאני יורד על קרסון פאלמר אז הוא מוסר למיליון יארדים, וכמובן שרובם לטרל אואנס שהכניס לי את כל החציל בפנטזי השבוע.

- אם יש דבר שאני אוהב לראות זה מאמן מחליף נגחות עם שחקן חבוש קסדה, כמה דפוק אתה צריך להיות בשביל זה?

- שחקנים שעושים פייר קאץ' לפאנט בתוך ה-5 יארד שלהם

- ועוד מצליחים להשמיט את הכדור

- אנשים שעושים Reply to all. את אלה צריך להרוג בייסורים

- הולדינג בהחזרת בעיטה. אין דבר יותר מרגיז מזה

- טוב, אלא אם השחקנים לבושים בוורוד. ברצינות, מה זאת הזוועה הזאת?