יש רעמים שמאוד מפחידים

מאזן בעונה שעברה: 32-50

סיימו את העונה: במקום השמיני במערב ובהפסד 4:2 ללייקרס בסיבוב הראשון.

שלב הקבלות יצא לדרך. פרוייקט הבנייה של סם פרסטי, הג'נרל מנג'ר הצעיר והמצוין, ביצע בעונה שעברה קפיצה של כמה מדרגות, ועם שיפור של 27 ניצחונות מהעונה שלפני כן הגיע ל-50 נצחונות ולפלייאוף מוקדם מהצפוי. שיפור של 27 נצחונות כשכל השינוי בסגל מתמצה בשניים וחצי רוקיז שנכנסו לרוטציה. זה יכול לקרות רק בקבוצה מאוד צעירה שעדיין נמצאת בשלבי למידה. חלק מהשיפור שייך לקווין דוראנט, שהפך בעונה השלישית שלו בליגה מסקורר מחונן לפרנצ'ייז פלייר וסופרסטאר עתידי וודאי. גם ראסל ווסטברוק בעונתו השנייה נראה כמו מספר 2 ראוי. אך השיפור האינדיבידואלי הוא רק חלק מהסיפור - באוקלהומה מתפתחת קבוצה אמיתית, כזאת שיודעת איך להשתמש ביתרונות שלה ואיך לחזק את נקודות התורפה, הצעירים מבינים יותר ויותר מה הדברים הקטנים שמכריעים משחקים. אני כותב בלשון הווה כי התהליך שמובילים פרסטי והמאמן סקוט ברוקס עדיין בעיצומו.

דוראנט סיים את העונה עם יותר מ-30 נקודות למשחק ותואר מלך הסלים הצעיר בתולדות הליגה, כאשר לא נראה באופק מי שייקח ממנו את התואר בשנים הקרובות. ובכל זאת, משחק ההתקפה של הת'אנדר היה לא יותר מממוצע. לא היו מספיק קלעי שלוש, לא משחק פנים רציני וגם לא מנהל משחק איכותי. דווקא בהגנה התפתחה באוקלהומה סיטי קבוצה איכותית וייחודית, עם שחקנים ארוכים ואתלטיים בכל עמדה שמייצרים חטיפות, חסימות (ראשונים בליגה) ולחץ ומקשים מאוד על יריבות לפתח משחק. בתחום הזה, הרוקי סרג' איבקה היה תוספת משמעותית וגם הוא השתפר ככל שהעונה התקדמה.

50 נצחונות הספיקו רק למקום השמיני במערב האיכותי, בית פנימי של שלוש קבוצות עם מאזן זהה שלח את הילדודס למפגש עם האלופה שבדרך בסיבוב הראשון. הסדרה הזאת לא תמיד הייתה נעימה לעין - הת'אנדר קלעו רק ב-39.1 אחוזים מהשדה ו-29.7 מהשלוש, רון ארטסט שיתק את דוראנט שהסתפק ב-25 נקודות ב-35 אחוזים מהשדה. ובכל זאת, נצחון החוץ היחיד בסדרה הגיע במשחק השישי, בו הלייקרס ניצחו בזכות טיפ של פאו גאסול כמעט עם הבאזר. במילים אחרות - אוקלהומה סיטי הייתה במרחק ריבאונד מלכפות משחק שביעי על האלופה בסדרה בה קלעה בפחות מ-40 אחוזים מהשדה.

באו: קול אולדריץ' (רוקי, בחירה 11), דקוואן קוק (בטרייד ממיאמי), מוריס פיטרסון (בטרייד מניו אורלינס), רויאל אייבי (חופשי, מפילדלפיה).

עזבו: קייל וויבר (כשמו כן הוא- מחכה להצעה).

נראה מעט, אבל פרסטי רשם לעצמו עוד קיץ מוצלח. קודם כל - דוראנט חתם על הארכת חוזה לחמש שנים בלי אפשרות יציאה וספיישל טלוויזיוני באמצע. ההחלטה המשמעותית ביותר של פרסטי הייתה לא לנסות את מזלו בשוק החופשי ולהמשיך לבנות על הבסיס שהוא יצר. את מעט החיזוקים שהוא רצה - שלשות וסנטר הגנתי - הוא השיג בזול מאוד.

פרסטי ניצל את ניקוי האורוות במיאמי כדי להנחית את המפגיזן דקוואן קוק, הזוכה בתחרות השלשות ב-2009, ובתמורה לנדיבותו קיבל גם את הבחירה ה-18 בדראפט, אותה הוא שלח לקליפרס בתמורה לבחירה עתידית שעשויה להיות גבוהה (ואני מתנצל מראש בפני דונלד סטרלינג, שעלול לפרש את המילה "עשויה" כזלזול במפעל חייו). את ניו אורלינס הוא פטר מנוכחותו של מו פיטרסון וקיבל את הבחירה ה-11 בתמורה לשתי בחירות מאוחרות יותר. הבחירה הפכה לסנטר קול אולדריץ'. היו לת'אנדר גם כמה בחירות בסיבוב השני, אותן פרסטי ניצל לפרוספקטים עתידיים שהמעניין ביניהם הוא הסנטר הגרמני טיבור פלייס.

אולדריץ' הוא בדיוק הסנטר ההגנתי שבאוקלהומה סיטי חיפשו, הוא מתאים באופן מושלם לתוכניות, נראה טוב כבר באימונים הראשונים ויאפשר לברוקס להשתמש בעונה הבאה בחמישייה עם מוטת גפיים שיכולה להקיף את כדור הארץ.

קוק ופיטרסון הם שני קלעי שלשות מצוינים לספסל שיחזקו את החולשה הנוספת מהעונה שעברה. שניהם אמנם לא הרשימו בעונה האחרונה, אבל יכולים להיות פתרון טוב לימים בהם אף אחד אחר לא פוגע. מו-פיט הוא גם חוזה גמור, יחד עם ננאד קרסטיץ' וניק קוליסון. ניתן יהיה לנצל אותם במהלך העונה או, מה שיותר הגיוני, לחכות שייגמרו וישאירו את הקבוצה עם המון מרחב תמרון גם אחרי הארכת החוזה של דוראנט. כאשר השלושה האלה יסיימו חוזה, אוקלהומה סיטי תהפוך, כנראה, לקבוצה הצעירה בהיסטוריה כאשר כל שחקני הרוטציה פרט לתאבו ספולושה יהיו מתחת לגיל 25 ועם מקסימום ארבע שנים בליגה.

החלקים המעניינים יותר של הקיץ של הרעמים התרחשו באגן הים התיכון. דוראנט הגיע לטורקיה על תקן הכוכב של נבחרת אמריקאית עמוסת חששות וחזר עם תעודת בגרות מלאה. בשלבי הנוק-אאוט הוא קלע בלי הפסקה למרות שהיריבות שמרו ארבעה אישית עליו ואחד איזורית באיזור שלו, והוביל נבחרת מוגבלת לזכייה הקלה ביותר של האמריקאים (והשנייה בסך הכל) בעשור האחרון בטורניר גדול. היכולת המדהימה של KD הייתה חשובה במיוחד למעמדו כדבר הגדול הבא אחרי הסדרה הלא מוצלחת מול הלייקרס והפכה אותו לסופרסטאר בינלאומי אמיתי.

בנוסף אליו, גם ווסטברוק הפך לאחד השחקנים החשובים בנבחרת. הוא שרד את הניפויים שנפלו בהם רייג'ון רונדו וטייריק אוונס ולקראת הסוף עקף גם את דרק רוז והפך לגארד החשוב ביותר של האמריקאים, זה שמכניס אנרגיות והגנה לוחצת ומייצר את הבריחות. אחרי המונדובסקט, הצמד דוראנט ו-ווסטברוק נראה הרבה יותר כמו מספרי 1 ו-2 של קבוצה גדולה בהתהוות. אה, והיה גם קרסטיץ', שהקליפ בו הוא מרביץ בלי הבחנה לשחורציאניטיס וזורק כסא שפוגע בבורוסיס הוא עדיין להיט יוטיובי. לא ברור איך הוא יצא מזה כמעט בלי נזק, באיזור השיפוט של דיוויד סטרן גם הנינים שלו היו מושעים לכל החיים.

חמישייה: ראסל ווסטברוק, ג'יימס הארדן (תאבו ספולושה), קווין דוראנט, ג'ף גרין, ננאד קרסטיץ'.

ספסל: אריק מיינור, רויאל אייבי, ספולושה/הארדן, דקוואן קוק, מוריס פטרסון, די ג'יי וויט, סרג' איבקה, ניק קוליסון, קול אולדריץ', בי ג'יי מולינס.

מאמן: סקוט ברוקס (עונה שלישית)

מועמד לפריצה:

אם יש ביקורת על פרסטי, היא מתמקדת בכך שבחר את ג'יימס הארדן בבחירה השלישית לפני שנה, תוך ויתור על כישרונות גדולים יותר כמו טייריק וסטפן קרי. אבל מאוד יכול להיות שהארדן הוא השחקן המתאים ביותר לקבוצה שנבנית באוקלהומה. לאחר עונת רוקי די פושרת, הוא נראה בשל לבצע קפיצת מדרגה ולהפוך לאחד מקלעי השלשות המובילים בליגה בפרט, וליצרן נקודות משובח בכלל. כרגע עוד לא ברור אם הוא יקבל מקום בחמישייה על חשבון מומחה ההגנה ספולושה, אבל גם מהספסל הוא עשוי להפוך לקלע השלישי של הת'אנדר.

מועמד לדעיכה:

ג'ף גרין הגיע לאוקלהומה סיטי (בעצם, אז עוד בסיאטל) יחד עם דוראנט ובמטרה להיות המספר 2 שלו. בעונה שעברה הוא ירד לעמדת מספר 3 אחרי ווסטברוק, והשנה לא בטוח שהוא יהיה אפילו הפאוור פורוורד הכי טוב בקבוצה, איבקה כבר זומם על התואר הזה. לעומת דוראנט, גרין לא קיבל הצעה להארכת חוזה עדיין, ואם איבקה ימשיך להשתפר הוא עשוי למצוא את עצמו מחפש קבוצה בקיץ הבא.

אקס פקטור:

מזמן לא נראתה קבוצה שנבנית כל כך נכון ומהר סביב כוכב שנראה כל כך טוב. החבורה הצעירה הזאת צפויה לבצע קפיצת מדרגה כל שנה, החורים מהעונה שעברה קיבלו מענה ראוי ויש מספיק מרחב תמרון כדי להתחזק היכן שצריך גם בקיץ הבא. אבל זו עדיין קבוצה של כוכב ושחקנים משלימים, מה שאומר שהיא תגיע רק עד לאן שהכוכב הזה מסוגל לקחת אותה. השאלה היחידה שצריכה להטריד את מנוחת אוהדי הת'אנדר היא, אם כך, מה הגג של דוראנט.

מייקל ג'ורדן גרם לנו להאמין שזו הדרך הנכונה ביותר לבנות קבוצה (בעזרת פיפן, כמובן), אבל הוא היוצא מן הכלל. רוב האלופות כוללות או חמישייה איכותית ומאוזנת או שילוב של שחקן חוץ ושחקן פנים גדולים. ההיסטוריה של ה-NBA משופעת בסקוררים עצומים שלא הצליחו להוביל את הקבוצות שלהם לאליפויות. ברשימת מלכי הסלים של העבר ניתן למצוא תותחים כבדים כמו בוב מקאדו, ג'ורג' גרווין, אדריאן דנטלי ואלן אייברסון שהיה גבול לאן הם מסוגלים להוביל קבוצות. זה יהיה כבוד גדול עבור דוראנט להשתייך לרשימה הזאת, אבל כדי להוביל את אוקלהומה סיטי במתכונתה הנוכחית ליותר מהופעות מכובדות בפלייאוף הוא יצטרך לגלות תכונות ג'ורדניות. אבל לכך יש עוד מספיק זמן, לפני זה בואו נראה אותו מתמודד עם הרון ארטסטים של הליגה בצורה מוצלחת יותר מהפלייאוף האחרון ומשפר את יכולות ניהול המשחק שלו.

התסריט האופטימי:

דוראנט MVP עם 35 נקודות למשחק, ווסטברוק אולסטאר, הארדן, איבקה ואולדריץ' משתפרים כל רגע ומשלימים חמישיית ילדים לעשור שלם. לחבורה הזאת יש פוטנציאל לעונה של יותר מ-60 נצחונות ומקום ראשון במערב. ובפלייאוף? אחרי היסוס קל, אני מוכן לפרגן להם אליפות. מגיע להם. הם יצטרכו, כמובן, להיעזר בתסריט הפסימי של רוב הגדולות, אבל חשוב לי להדגיש שזה נמצא בתחום הפוטנציאל שלהם כבר עכשיו.

התסריט הפסימי:

אם הוא לא כולל פציעות רציניות, הוא כולל בעיקר דריכה במקום. מכיוון שהמערב נחלש, אפילו ככה הם אמורים לסיים במקום גבוה יותר מהשמיני.

תחזית:

מעט מאוד קבוצות יכולות להרגיש טוב יותר לגבי עצמן. הכיוון הוא רק למעלה. מכיוון שבעונה שעברה כל שחקני המפתח היו בריאים לחלוטין, ואחרי קיץ עמוס של שני החשובים שבהם, אני יוצא מהנחה שיהיו מספר פציעות שימתנו את ההתקדמות, אבל השיפור הטבעי (האישי והקבוצתי) והחיזוק של שתיים מנקודות התורפה העיקריות (קלעי שלשות וסנטר הגנתי) צריכים להספיק לפחות ל-55 נצחונות ולמקום השני במערב. בפלייאוף הכל אפשרי, אני אישית לא מתכוון להתפלא מנוכחות שלהם בגמר המערב.