המפץ הגדול

מאזן בעונה שעברה: 35-47.

סיימו את העונה: במקום החמישי במזרח ובהפסד 4:1 לבוסטון בסיבוב הראשון.

בעונה שעברה מיאמי הייתה קבוצה... רגע, זה בכלל מעניין מישהו? טוב, נעשה את זה קצר: בלי ששמנו לב ובלי סיבה נראית לעין, מיאמי ניצחה 18 מ-22 המשחקים האחרונים של העונה הרגילה והפכה לאחת ההפתעות הנעימות של העונה. בטח כשפרט לדווין וויד צריך להתאמץ כדי לציין עוד שחקן לטובה - ג'רמיין אוניל היה די בסדר כזה, קוונטין ריצ'רדסון קלע שלשות ויודוניס האסלם עשה מה שיודוניס האסלם עושה. זהו, פחות או יותר. בפלייאוף המחסור בכישרון בלט לעין כשההיט קלעו 87.6 נקודות למשחק מול בוסטון והצליחו לגרד ניצחון בזכות הצגה של וויד.

אז איך, בכל זאת, 47 ניצחונות? כאן נכנסת מילה שכבר צריכה לעניין אותנו יותר: הגנה. מיאמי הייתה בקלות אחת מחמש קבוצות ההגנה הטובות בליגה בהנהגת וויד, שהפך משומר טוב שמהמר יותר מדי למועמד לגיטימי לחמישיית ההגנה של העונה. זה היה אחד הסודות השמורים של העונה שעברה - הפלאש עשה את הסוויץ' בהגנה. גם ג'וניל שמר טוב מאי פעם וביחד הם הפכו קבוצה עם חומר הגנתי בינוני (קרלוס ארויו ומייקל ביזלי היו שחקני חמישייה) לקבוצה שמשאירה את היריבות על אחוזי השדה הנמוכים בליגה עם הכי מעט אסיסטים. רבים נותנים את הקרדיט למאמן אריק ספולסטרה. כאשר ג'ף ואן גנדי הימר שמיאמי תשבור השנה את שיא 72 הניצחונות של שיקגו בעונה הרגילה ותטייל לאליפות, אחת הסיבות שהוא ציין היא שעם ספולסטרה על הקווים להיט תהיה אחת משלוש ההגנות הטובות בליגה. ו-JVG הוא אחד שמבין דבר או שניים בהגנה.

באו: לברון ג'יימס (סיין אנד טרייד מקליבלנד), כריס בוש (סיין אנד טרייד מטורונטו), מייק מילר (חופשי, מוושינגטון), זידרונס אילגאוסקס (חופשי, מקליבלנד), אדי האוס (חופשי, מהניקס), ג'ואן הווארד (חופשי, מפורטלנד), דקסטר פיטמן (רוקי, בחירה 32), דשון באטלר (רוקי, בחירה 42).

עזבו: ג'רמיין אוניל (חופשי, לבוסטון), מייקל ביזלי (בטרייד למינסוטה), קוונטין ריצ'רדסון (חופשי, לאולרנדו), דקוואן קוק (בטרייד לאוקלהומה סיטי), דורל רייט (חופשי, לגולדן סטייט).

תוך יומיים פט ריילי הפך מאסון לגאון. שנתיים שאף אחד לא הבין מה הוא עשה - במקום לארגן סביב וויד סגל ראוי שישכנע אותו להישאר בקיץ 2010, הוא רק צבר חוזים גמורים ושחקנים גמורים. רוב הזמן הזה נדמה היה שמיאמי היא זו שתגמור כמו שקליבלנד וטורונטו גמרו את הקיץ. בתחילת הקיץ המגמה המשיכה - הוא שלח את דקוואן קוק, מייקל ביזלי המאכזב והבחירה ה-17 מערבה מכאן ובעצם נשאר עם סגל של שחקן אחד - מריו צ'אלמרס. הרעיון ששלושה סופרטארים יחתמו באותה קבוצה הייתה אז הזיה וקוריוז שלא זכה להתייחסות רצינית.

ואז הגיעו ה-7 וה-8 ביולי ואחריהם היו למיאמי בסגל ארבעה שחקנים. יש בדיוק שלוש אופציות לאיך זה קרה - או שריילי היה בסוד העניינים, או שהוא בר המזל (באנגלית זה בא בתוספת קללה) הגדול בהיסטוריה של הספורט או שהוא גאון שראה את הנולד לפני כולם. מכיוון שהשמועות מדברות על מהלך שהשלושה תכננו כבר לפני שנתיים, אני מהמר על האופציה הראשונה. יום אחד נדע את התשובה.

מספיק דיברנו על התהליך שבסופו לברון, וויד ובוש הגיעו ביחד למיאמי. זה היה מקרה קלאסי של פרה שרוצה להניק ועגל שרוצה לא פחות לינוק. השלישייה יצאה למסע מגלומני שהגיע לשיאו בתוכנית ההחלטה של לברון, הקהל והתקשורת הגיבו בהרעשה כבדה שנמשכה שבועות ארוכים ובה כל רבע ציוץ של סבתא של חבר טוב של לברון מבי"ס יסודי הפך לכותרת וזכה לדיון נרחב. אבל זה נושא לסוציולוגים, אנחנו כאן כדי לדבר על כדורסל.

הטענה שמעבר לסופרסטארים אין למיאמי כלום החזיקה מעמד רק למספר ימים. השלושה ויתרו על כמה מיליונים וחתמו על חוזים נמוכים מהמקסימום (לברון ובוש- 110 מליון ל-6 שנים, וויד- 108) כדי לעזור לריילי לחזק את הקבוצה. החיזוק העיקרי יהיה מייק מילר המגוון - קלע שלשות אדיר, מוסר נהדר ובאופן כללי שחקן משלים אידיאלי שירוויח 30 מליון דולר ב-5 שנים וצ'אנס נפלא להיות חלק מההיסטוריה. ביג זי הגיע עם לברון על תקן גבוה שקולע מבחוץ ואדי האוס על תקן נמוך שקולע מבחוץ. לאחר עבודה מרשימה, ריילי הצליח להשאיר יותר מחצי מהסגל של העונה שעברה - האסלם, ג'ואל אנתוני, ג'יימס ג'ונס, קרלוס ארויו, ג'מאל מגלור ושבליק רנדולף חתמו מחדש ויצטרפו לוויד וצ'אלמרס.

זה לא הצוות המסייע הטוב ביותר בליגה, אבל ליד שלושה שחקנים כל כך דומיננטיים יש להיט מספיק שחקנים ראויים שעושים קצת מהכל. מילר והאסלם הם שחקני חמישייה לגיטימיים בקונטנדרית שייתנו הרבה דקות טובות, מילר, האוס וג'ונס יקלעו שלשות חופשיות שאמורות להגיע בכמויות, ביג זי והאסלם יקשו על גבוהי היריבות לצופף, צ'אלמרס יספק הגנה והחמישייה שתכלול אותו, את וויד ואת לברון תהיה החוטפת הטובה בליגה ותייצר משחק ריצה בלתי ניתן לעצירה. סימן השאלה העיקרי נמצא בעמדת הסנטר, שם ריילי החליף איכות בכמות - אנתוני, ביג זי, מגלור והרוקי המאסיבי דקסטר פיטמן ינסו להתיש סנטרים דומיננטיים. למשבצת הסנטר תהיה משמעות בעיקר בשלבים המכריעים של העונה, כי כל הקונטנדריות הרציניות מחזיקות בשחקני פנים שדורשים תשומת לב.

את שלושת הגדולים צריך לחלק לשניים ובוש. בזמן שההיררכיה בין וויד ללברון עוד לא ברורה, אין ספק שהפאוור פורוורד המוכשר יירד לתפקיד של מספר 3. אני לא מאלה שמודאגים מבעיות אגו מצידו של בוש. אמנם הוא היה פרנצ'ייז פלייר לכל אורך קריירת ה-NBA, אבל משהו בו נותן תחושה שהוא ירגיש הרבה יותר בנוח ליד כוכבים אחרים. הוא כבר שיחק עם וויד ולברון בנבחרת האמריקאית ב-2008 (גם ב-2006, אבל אז התפקיד שלו היה שולי) והיה אחד השחקנים הבולטים לאחר שהסתגל בזריזות לתפקיד הרול פלייר. הוא קלע כ-9.5 נקודות ב-17 דקות ב-78 אחוזים מדהימים מהשדה, כל הנקודות שלו הגיעו בזכות תנועה בלי כדור לחדירות של הכוכבים וריבאונד התקפה והוא הפתיע לטובה גם בהגנה (היה יותר טוב מדוויט הווארד). הפוטנציאל להיות שחקן הפנים המושלם ליד שני סופרסטארים בהחלט קיים.

את העסק ינהל, כאמור, ספולסטרה, שעדיין נראה כמו ילד מבוהל. האם זה האיש הנכון לסיטואציה כל כך מורכבת, מלחיצה ועמוסה באגואים? לא בטוח שלא. הוא לא מוסיף עוד אגו משמעותי, הוא מכיר את וויד מהרגע שהגיע לליגה (ובכלל, הוא נמצא במערכת של מיאמי מ-1995 כשהוא היה בן שלוש) והוא יוכל להתמקד בצד ההגנתי כי תרגילי התקפה לא ממש יצטרכו במיאמי השנה. לא כדאי לשכוח שוויד ולברון הם שני שחקני הגנה נפלאים שמעדיפים להיות בתפקיד העוזרים אבל יודעים גם לשתק שחקן כשצריך ושיש מספיק שחקני פנים כדי למצוא פתרון הגנתי לכל סיטואציה.

חמישייה: מריו צ'אלמרס, דווין וויד, לברון ג'יימס, כריס בוש, ג'ואל אנתוני.

ספסל: קרלוס ארויו, אדי האוס, ג'יימס ג'ונס, מייק מילר, יודוניס האסלם, שבליק רנדולף, ביג זי, ג'ואן הווארד, דקסטר פיטמן, ג'מאל מגלור.

מאמן: אריק ספולסטרה (שנה שלישית).

מועמד לפריצה:

ג'ואל אנתוני. הסנטר המחליף מהעונה שעברה נקלע לסיטואציה חלומית. מכיוון שלא תידרש ממנו שום יכולת התקפית, יש לו צ'אנס להתפתח לסוג של קנדריק פרקינס שיתמקד בהגנה ובדברים הקטנים. מכיוון שבעונה שעברה הוא סיפק ריבאונד התקפה ובלוק כמעט כל עשר דקות, יש לו סיכוי כלשהו להתברר כסנטר סביר.

מועמד לדעיכה:

אין ממש. לרוב שחקני המשנה אין יותר מדי לאן לדעוך, אפשר לציין כאן את מיודענו קרלוס ארויו שהפך לשחקן חמישייה בעונה שעברה כי הוא מסוגל לייצר מצב זריקה וצפוי לחזור למעמקי הספסל השנה כי הוא לא עושה שום דבר אחר.

אקס פקטור:

בסופו של דבר, הסיפור הוא וויד ולברון. הם חברים טובים, הם יודעים ואוהבים למסור והם בחרו לשתף פעולה, אבל הם הולכים לנסות משהו חדש לחלוטין בספורט האמריקאי - מערכת דו ראשית. היו כבר קבוצות של שני כוכבים, אבל לא עם שניים כל כך גדולים בשיאם. הפעם, קשה לי לראות אחד מהם מסתפק בתפקיד של מספר 2 לכל דבר, תצטרך להיות חלוקה מסוימת - למשל, לברון כפוינט פורוורד סטייל מג'יק ו-וויד כמוציא לפועל העיקרי, או חלוקת תפקידים בהתאם לדקות ולמאצ'-אפים. שניהם נטועים חזק מדי בעולם של הסופרסטארים שהם, עולם בו לקבוצה יש פנים מסוימות. הם חיים גם בעולם בו כל מבט שלהם מצולם וכל מילה מתועדת, כל רגע של כעס או חוסר שביעות רצון יהפוך לסאגה תקשורתית. האם יש להם את תעצומות הנפש הנדרשות לסיטואציה כל כך מורכבת? לברון לא נתן עד כה שום סיבה להאמין שיש בו את זה. האם יש מבוגר אחראי שיידע להשאיר את המערכת רגועה ויעזור לכוכבים להתמודד עם משברים? פט ריילי צריך להיות האיש.

סביב השניים האלה יש מערכת טובה. אפילו טובה מאוד, הרבה יותר מהנדמה לרבים. בוש, הרול פליירס, המאמן, ההגנה, הסנטרים - סימני השאלה נוטים לכיוון תשובה חיובית. אם שניים משלושת השחקנים הטובים בעולם יצליחו להתגבר על הבעיות ולשתף פעולה ביחד בצורה מוצלחת, כל השאר יעבוד על אוטומט. אם הם לא יצליחו, כל השאר לא חשוב.

התסריט האופטימי:

7:75 בעונה הרגילה, 2:16 בפלייאוף. להתראות ב-2016.

התסריט הפסימי:

לא כל תסריט שלא נגמר באליפות יהיה אסון, הם יכולים להרשות לעצמם שנת הרצה. מה כן יהיה אסון? כותרת עסיסית כל שבוע, לברון מתפרק מנטלית, ריילי מחליף את ספולסטרה תוך חודשיים, הפסד בסיבוב השני לבוסטון תוך הבנה שזה לא הולך לעבוד.

תחזית:

זה עוד לא זמן לשיאים וטיולים, זאת כן שנת הרצה והתחברות, אבל אני נוטה לכיוון האופטימי. מיאמי תשרוד פציעה או שתיים ומשבר או שניים, לברון ו-וויד יותר ייהנו אחד מהשני מאשר יסבלו ובוש ישבור שיאי אחוזים. באזור ה-65 נצחונות, מקום ראשון בליגה והפייבוריטית לאליפות.