השיעור של שחר להפועל ת"א

החשש הכי כבד ערב פתיחת הליגה נבע מהספק האם החזרה למתוכנת הרגילה תשמור על המומנטום מהפלייאוף המרתק. אחרי הרבה זמן, ליגת העל התחילה עם טעם של עוד בזכות הפועל תל אביב ומכבי חיפה, בזכות פלייאוף עוצר נשימה, ולא ברור היה האם שובם של המשחקים המשמימים של הפועל עכו והפועל רמת גן לסדר היום הקבוע לא יחזירו את הדיכאון שליווה את ימיה הראשונים של ליגת ה-16 במתכונתה החדשה.

אמנם עברו רק ארבעה מחזורים, אבל אפשר כבר להכין את צפירת ההרגעה ואולי אפילו לתכנן הבעת חרטה בפני האיש שהגה את ליגת ה-16: המחזור המצוין האחרון הוא המשך ישיר למשחקים הנהדרים מהמחזורים הקודמים: כמויות השערים הן לא רק פועל יוצא של הגנת חלשות ומחסור בבלמים איכותיים: לליגה יש בטן, יש הפתעות, יש סיפורים, יש עניין. הבעיטה בתחת שהליגה הזו נותנת שבוע אחר שבוע לאלופה השחצנית שלנו באמת מבשרת על ריח חדש.

ההישג הכי גדול של לוזון הוא החדרה של רוח צעירה לליגה. ההזדמנות ההוגנת שניתנת כעת לכישרונות הצעירים משכנעת רבים מהם שאפשר באמת לנצל אותה. הצעירים האלה מעניקים כוחות חדשים לליגה ומספקים לצופה את אלמנט ההפתעה, אלמנט הלא מוכר. הדוגמה הכי טובה לכך היא הנבחרת הצעירה של גיא לוזון. אם הנבחרת ההיא של גיא לוי שעלתה לאליפות אירופה לא קיבלה הזדמנות בליגה, המתכונת החדשה והחשיבה השונה פועלות בדיוק להיפך. המומנטום של הכישרונות הצעירים נמשך לתוך שגרת הקבוצות. בעבר שחקנים כמו מאור בוזגלו ודור מלול היו נקברים עם שובם למדים הצהובים, היום התהליך הוא שונה.

בעונה שעברה ליגת ה-16 סבלה מאוד מקבוצות שלא הגיע להן לעלות. הקושי הזה היה גדול שבעתיים נוכח בעיית העיכול של הציבור למוצר החדש של לוזון. העונה כבר אפשר ליהנות מקבוצות כמו קרית שמונה, שאת מה שאנחנו רואים עכשיו הם החלו עוד בליגה הלאומית, כשבשנים הקרובות נזכה לראות עוד כמה קבוצות כאלה שיעשירו לנו את הליגה וייצרו בטן. נכון, עוד מוקדם להפוך את כל זה להכרזה של ממש, אבל גם על התחלה של משהו יש לברך ולא כל הזמן לבכות על מה שנהוג לכנות בלעג "הלוזון ליג". אם הקו הזה ימשך במחזורים הקרובים ויסתיים שוב בפלייאוף מרתק שבו הכל נסגר בשנייה האחרונה, זו לא תהיה בושה להודות בטעות ולהתנצל: הרעיון מוכיח את עצמו.

בקיץ האחרון ספג יעקב שחר, נשיא מכבי חיפה, ביקורת לא שגרתית על הקלות שבה הוא שחרר שחקנים לקבוצות שונות באירופה. במקביל, התרברבו להם ראשי הפועל תל אביב כיצד הם הצליחו להשאיר את כוכבי השנה שעברה בעזרת חוזים משופרים. האדומים פיטמו את כוכביהם עוד ועוד, מחלקם מנעו לממש סיכום עם קבוצה בליגה הרבה יותר בכירה מישראל, אבל ייאמר לזכותם שזה לפחות הצדיק את עצמו מקצועית בעצם העלייה לליגת האלופות.

עם זאת, למרות הכסף והיוקרה של ליגת האלופות, הפועל משלמת במקביל מחיר על ההתעקשות שלה לא לתת לכוחות שמיצו את עצמם אצלה להתקדם הלאה ולאפשר לכוחות חדשים להתקדם לעמדות שהתפנו. לפני הכל, הפועל תל אביב סובלת מעייפות החומר. הקבוצה איבדה את הדרייב שלה. גם בעונה שעברה היו במערכת לא מעט בעיות ושחקנים התלוננו על גוטמן, טביב והראל בצורה שאפילו מזכירה את הבלגן הנוכחי, אבל לקבוצה היה דרייב שעזר לקחת את הבעיות ולהפוך אותן לאתגר. כשאתה מרגישים שהשגת כבר הכל, הבעיות הופכות לתירוץ.

אבל יותר מכל, חשוב לשים לב לדוגמה הנגדית של שחר: נשיא מכבי חיפה מבין את מקומה של הליגה הישראלית בהיררכיה האירופית, ובליגה שהיא רק שלב ביניים ואין בה רווח כלכלי לאורך זמן, אין הגיון בלהחזיק כוכבים בכוח ולפטם אותם כדי להישאר. זה לא חדש: שחר שחרר גם את יוסי בניון ערב עליית הקבוצה לליגת האלופות וכמעט שאיבד את איגביני יעקובו לדרבי קאונטי, לולא חסרו לניגרי הופעות בנבחרת כדי להשיג אישור עבודה. ואנחנו מדברים על תקופה בה שחר לא התעקש על משכורות נמוכות והביא לארץ קשרים מהליגה האיטלקית. זה ההיגיון שצריך להנחות את קבוצות הצמרת בארץ, זו התנועה, המחזוריות, שחייבת להתבצע בקבוצות מליגה שחייה מהיד לפה ולא יודעת מה יהיה מקור ההכנסה הבא שלה. זה הלקח שהפועל תל אביב חייבת לקחת איתה לעונה הבאה והשיעור החשוב שהקבוצה הכי מקצועית בארץ יכולה להעניק לה.

שאנשים עדיין מתרגשים מאיך שבני סכנין הורסת כל קיץ את מה שהיא השיגה בסוף העונה. הגיע הזמן לומר: כל סיפור ההצלחה של סכנין הוא אך ורק מאזן גנאים, בלי קשר לעיר או לקבוצה שנותרו עדיין במחשכי הליגות הנמוכות.

הפועל תל אביב, כאמור, יכולה לצאת מהמשבר בשנייה שהשחקנים שלה יחזרו להיות רעבים כמו בעונה שעברה. יש לה עדיין את הסגל הטוב בליגה, יותר מזה של מכבי תל אביב, ולפניה עונת מפתח אמיתית: להפועל תל אביב אסור להתפרק העונה גם למען הזיכרון ההיסטורי של העונה שעברה. אם המפולת תימשך, הדאבל האחרון ייכנס לספרי ההיסטוריה עם אותה כוכבית שמלווה את הדאבל הראשון של המועדון בשנת 2000. למרות רגעי הקסם של תינוקות קשטן, הכישלון לשחזר את ההישגים בליגה הכניס לפרופורציות היסטוריות את גיבורי הדאבל ההוא עם קשטן. זה לא יהיה פייר לגמד גם את גיבורי הדאבל האחרון, שהיו הרבה יותר מרשימים ואיכותיים, ולזכור אותם בסופו של דבר כמו שחקנים של הישג חד פעמי.

המבחן ההיסטורי החשוב הזה הוא לא רק של השחקנים עצמם, אלא של המועדון כולו. זו לא פעם ראשונה שהקבוצה הזו מתקשה לזכות באליפות שנייה ברציפות. גם הדאבל הקודם התמוסס לו די מהר. אפילו פיקציית גאידמק החזיקה יותר זמן וזכתה בשתי אליפויות ברציפות, שלא לדבר על השרשרת של מכבי חיפה והישגי מכבי תל אביב בשנות ה-90. אם הפועל תל אביב תחזור העונה להיות שוב קבוצה בינונית, היא תקבע את מעמדה כמועדון הקטן ביותר מבין הקבוצות הגדולות. זו שחוגגת בהתלהבות מוגזת זכייה בתואר ולא שולטת בשתן שלה בכל פעם שהיא לוקחת אליפות. גם למען ההיסטוריה שלה וגם למען העתיד שלה, הפועל תל אביב חייבת לשנות את גורלה כעת ולהראות שהפעם זו אופרה אחרת.

כבר יותר מדי זמן שעמית בן שושן לא באמת יודע מהו: חלוץ? שחקן אגף? כוכב? שחקן בית צנוע ונחוש? בזמן הפריצה הגדולה השאלות האלו לא היו באמת חשובות, אבל מאז בן שושן קצת הלך לאיבוד בהן. לבית"ר היו פתרונות טובים בכל עמדה שהוא שיחק ותפקיד הכלבו היה נוח לו. במקביל, בן שושן נהנה בטעות ממעמד של כוכב ירושלמי ובכך איבד לא מעט מהרעב ששחקן בדמותו חייב.

המציאות הנוכחית הכריחה את בן שושן להרוויח מחדש את הרעב, את הרצון להוכיח שהוא לא היה רק צלע במשולש יצחקי-ברוכיאן-בן שושן, אבל יותר מכל התברר מהו התפקיד הנכון לשחקן כמוהו. הצמד שלו מול הפועל באר שבע לימד שבן שושן הוא קודם כל חלוץ. שחקן פעלתן כמוהו צריך קודם כל לפעול באזור הרחבה. הוא לא דריבליסט גדול כדי ללהטט באגף, הוא לא מהיר בצורה יוצאת דופן, אבל הוא שחקן נחוש וחכם שאם יכוון את הכלים שלו לעבר השער, בית"ר תרוויח הרבה שערים. אחרי עזיבת יצחקי ותמוז, לבית"ר אין הרבה שחקנים שיודעים להבקיע שערים. בן שושן צריך להיות אחד מהם, בטח כשהוא הולך לפגוש הגנה כבדה כמו זו מכבי חיפה.