כלוב של זהב

חצי שניה לאחר שהצגתי את עצמי ומה לכל הרוחות אני עושה באוטובוס 351, ירה לכיווני ביל פיטרסון "איזו קבוצה שקוראים לה ניו יורק ג'אינטס, מסכימה לשחק בניו ג'רסי?". אם נדייק, פיטרסון, איש אבטחה בן 42, כינה את מדינת הבית של ברוס ספרינגסטין וטוני סופרנו "ג'רסי המזוינת", אבל בגלל שלא יפה לקלל, ויתרתי על הציטוט המדויק. לך תדע, אולי איזה ילד יפתח וואלה! וילמד שבניו יורק כל מילה שלישית היא קללה.

לא פשוט להגיע לאצטדיון החדש של הג'איינטס/ג'טס. אצטדיון שהושקעו בו מיליארד וחצי דולרים שהפכו אותו לחוויית פוטבול מדהימה אך מנותקת מכל מה שמריח מצווארון כחול. הביג בלו הפכו מהר לביג גרין. מחירי הכרטיסים בשמיים, את המנויים העונתיים הוותיקים מהאצטדיון הקודם הוציאו למכירה מחודשת כדי לספק את התאווה של ברוקרים מוול סטריט שספק אם יגיעו למשחקים. עונת ההשקה של האצטדיון החדש בהחלט מהווה אתגר גדול לקשר בין הקבוצה למיליוני האוהדים בתפוח הגדול שלא מבינים למה עושים להם את זה.

במגרשי החניה מחוץ לאצטדיון אני פוגש את אלווין ורון, אבא ובן מברוקלין שעושים BBQ טייל-גייט סטייל לפני המשחק. שניהם יושבים על כיסאות מתקפלים, מטר הצידה ממוקם גריל עגול בו הם שורפים למוות נקניקיות תעשיתיות שהחריכה המוגזמת יכולה לעשות להם רק טוב. אלווין, עם סיגר מצחין בפה, לא שומר שום דבר בבטן "אני שונא את בלומברג בגלל שהוא לא נותן לי לעשן, אני שונא את אובמה כי הוא גורם לבוש להראות פתאום טוב ואני שונא את הג'איינטס כי הם מעדיפים לראות אותי מחוץ למגרש מאשר לראות אותי בתוך האצטדיון מעודד".

רון לא נשאר חייב וממהר לגבות את אביו הגימלאי: "היה פה ראש עיר (אד קוץ', ר.כ.) שקרא להם "זרים" ולא רצה לתת להם אפילו מצעד ניצחון אחרי שלקחו את הסופרבול, מבחינתי, משנת 76 (השנה בה החלו הג'איינטס לשחק בניו ג'רסי, ר.כ.) הם לא מייצגים בכלל את ניו יורק". הוא ממשיך בצער: "הבעיה היא שאבא שלי היה כחול, אני אוהד של הג'איינטס וגם הבן שלי נדבק בחרא הזה".

האוהדים, כך נדמה, לא באמת מתגעגעים לאצטדיון הקודם. הם אולי מתגעגעים למחירי כרטיסים שפויים, אבל בעיקר חשים נוסטלגיה לפוטבול של פעם. כזה שהיה עממי במידה, בלי אצטדיונים ממותגים ובלי חסויות ענק. בלי מסכי וידאו עצומים ובלי ערעורים על החלטות השופטים. פוטבול בו מגישים בירה באיצטדיון, רצוי אמריקאית בטעם וצבע של שתן. פוטבול של אבא ובן. לא פוטבול של חברות מסחריות שקונות תאים מפוארים ומגישות סושי מול האנד-זון. פוטבול שכבר לא יחזור.

בתוך מתחם האצטדיון המבריק יש את כל מה שמעצבן את האוהדים. להקה קובנית עם רקדנים צמודים מנסה לחבר את האוהדים הלטיניים, בחנות הרשמית מוכרים את כל מוצרי הקבוצה במחירים מופקעים ודיילות של פפסי דוחפות לך כרטיסי הגרלה. כאילו מומחה בדק ומצא מה שורף לאוהד הממוצע את הפיוז ודחף את הכל למקום אחד. ככה מאבדים את בסיס התמיכה.

מתא העיתונאים לא קשה לאבחן כיסאות ריקים, במיוחד ביציעים היקרים ביותר במרכז המגרש. המשחק אמנם סולד אאוט על הנייר אבל כצפוי, אילי מאנינג מעניין את התחת לחלק מהחליפות של וול סטריט שכלל לא טרחו לבוא למשחק. רגע לפני הקיץ הקרוב, שצפוי להיות סוער בעקבות סיום החוזה הקיבוצי, מקרה המבחן של הג'איינטס, בקשר הנפרם בין אוהדים לקבוצה, מעניין במיוחד. סכסוך עבודה משמעותי יכול להיות יותר מפגיעה בפח עבור ה-NFL שתתקשה להסביר לאוהדים למה אין משחקים בספטמבר. באוטובוס 351 ממנהטן לניו ג'רסי אפילו לא רוצים לדמיין תסריט כזה. המחשבה לבלות עוד 8 ימי ראשון עם האישה והילדים פשוט מכאיבה מדי.