מכונת אמת

המפגשים של קבוצות ישראליות עם יריבות סרביות הם מעין נייר לקמוס שחושף מאילו חומרים עשוי באמת הכדורסל המקומי. בעונה שעברה חשפה פרטיזן בלגרד את הבלוף של מכבי תל אביב. אתמול גילתה לנו המופארם ורסאץ' עד כמה מופרך הוא המושג "חממה", שאנשי גלבוע/ גליל אוהבים לנופף בו.

המופארם היא חממה אמיתית: קבוצה עם בסיס סרבי וחיזוק זר, שחשיבותו עלתה מעט העונה רק עקב עזיבתם של בובאן מריאנוביץ' וסטפן מרקוביץ' הצעירים לקבוצות עשירות יותר באירופה. השחקן הבא שהיא תייצא יהיה מילאן מצ'באן הנפלא, סרבי גם הוא. פרט לאלישי כדיר, גלבוע/ גליל טיפחה בעונות האחרונות שחקנים אמריקאים – רנדל, דאוול ופארגו, שזכו בחוזים משודרגים בקבוצות ישראליות אחרות. גם הפעם, לבד מגל מקל היא מתבססת שוב על הררי זרים. היא תשמש כחממה לג'ק מקלינטון וטיילר וילקרסון, בדרך לקבוצות בכירות באירופה או ל-NBA, לשם יעזבו ללא תמורה כספית.

גם על הפרקט סייעו לנו הסרבים להגיע לכמה תובנות. למשל, על הזנחת המסירה, היסוד החשוב ביותר, בכדורסל הישראלי. כשגלבוע עברה לאזורית, 7:30 דקות לסוף המחצית הראשונה, המופארם מסרה ארבע פעמים בחדות וסיימה עם סל קל. בסיום המשחק היו לה 23 אסיסטים מול 10 של גלבוע. בצד השני הראה ליאור ליובין, במשחקו הראשון כמאמן, שבכוונתו לאמץ את כדורסל הפיק אנד רול והכדרורים המוכר כל כך כאן, למרות שאינו מתאים כלל למבנה הקבוצה. אם זה הסגנון שליובין מאמין בו, מדוע בנה סגל שמחציתו שחקני פנים – וילקרסון, קרטר, ליונס (שפתח בעמדה של שחקן חוץ ונראה אבוד), קוז'יקרו וקזרנובסקי? ולמה אין אפילו מהלך התקפי אחד שבו אחד השחקנים הללו מקבל את הכדור בצבע? זה קורה משום שליובין הוא תבנית נוף מולדתו, מולדת הכדרורים.

למרות זאת, אי אפשר לשפוט את שחקן העבר אחרי משחקו הראשון כמאמן. חלק משחקניו נחת לפני ימים ספורים, ההגנה לא מתואמת עד כאב ואחרי כמה החלפות זרים מחויבות המציאות וחיזוק דחוף של עמדת הסמול פורוורד גלבוע תהיה לא רעה בכלל. אבל רק ברמה של הליגה המקומית, זו שאפשר לעגל בה פינות, זו שאין בה שחקנים סרבים שפשוט ימסרו את הכדור לשחקן הפנוי, זו שבה האלופה נענשת בהפשטתה מנכסיה ובהתחלה מאפס.