יש למי לחכות

מאזן בעונה שעברה: 53-29

סיימו את העונה: במקום השלישי בבית האטלנטי, ובלי פלייאוף, כמובן.

כאילו כדי להרגיע את אוהדיה, פתחה ניו יורק את עונת 2009/10 בצורה נוראית והידרדרה למאזן 14:3 בסוף נובמבר. כשהיה נדמה כי לנטס קמה מתחרה ממזרח להאדסון, הניקס מצאו את הכימיה. דייויד לי שאב ריבאונדים, אל הרינגטון, דנילו גאלינרי וכריס דוהאן לא החטיאו, ומייק ד'אנטוני נהנה מדי פעם מאקס-פאקטור'ס דוגמת וילסון צ'נדלר. הניקס הציגו כדורסל מהיר, עם המון תנועה, ואפילו נחשדו בפיתוח קילינג-אינסטינקס כשרשמו בדצמבר מאזן ביתי של 2:6 וניצחו קבוצות כגון אטלנטה, פורטלנד ושיקגו.

כשהיה נדמה כי יש על מה להיאבק, פציעה של דוהאן וכאבי הגב של גלינארי האטו את המומנטום, וחודשים ינואר ופברואר הפכו קודרים יותר עם מאזן של 18:8, אולי בגלל שנייט רובינסון הקפיד להצטיין. ב-18 בפברואר הגיע השינוי המיוחל. הניקס שינו את פני הסגל, וסיפקו תקווה לאוהדים אחרי שהושלמה עסקה סיבובית שהנחיתה בגארדן את טרייסי מקגריידי (ואת סרחיו רודריגז). הניקס נפרדו מלארי יוז, ג'ורדן היל, ג'רד ג'פריס ובחירת דראפט ראשונה ב-2012. הנשיא דוני וולש הילל את טימאק, דיבר על זה שהוא בריא וכשיר, ואמר שזאת החתמה עם מבט לטווח הרחוק, אבל כמו תמיד זה עלה לניקס בבריאות, והטווח היה מאוד קצר. אומנם במשחקו הראשון טימאק קלע 26, מסר 5 אסיסטים והוריד 4 ריבאונדים, אבל הניקס הפסידו בבית לאוקלהומה סיטי, הפסד שבמידה מסוימת ניבא מה תהיה תרומתו האמיתית של הכוכב למאזן הקבוצה ולסיכוייה לרשום פלייאוף ראשון מאז 2004.

וכך, בזמן שדייויד לי המשיך להיות מניית דאבל-דאבל בטוחה, המנייה של מקגריידי דשדשה. הניקס רשמו מאז הצטרפותו מאזן של 19:10, ההתקפה לא הפכה מסוכנת יותר (המקום ה-10 המכובד עם 102.1 למשחק), ההגנה לא הפכה הדוקה יותר (המקום ה-28 המחפיר עם 105.9 למשחק), ובניו יורק חרחרו לעבר עוד קיץ, שישי במספר ללא פלייאוף, בתקווה שלברון ג'יימס יסכים לקחת אחריות על הגוויה הספורטיבית הזאת.

באו: אמארה סטודמאייר (פיניקס), ריימונד פלטון (שארלוט), רוג'ר מייסון (סן אנטוניו), טימופיי מוזגוב (חימקי מוסקבה), אנתוני רנדולף (גולדן סטייט), רוני טוריאף (גולדן סטייט), אנדי ראוטינס (דראפט), לנדרי פילדס (דראפט)

עזבו: דייויד לי (גולדן סטייט), טרייסי מקגריידי (דטרויט), אל הרינגטון (דנבר), סרחיו רודריגז (ריאל מדריד), אדי האוס (מיאמי), כריס דוהאן (אורלנדו)

יש את הבדיחה החבוטה הזאת, מה יותר גרוע מתולעת בתפוח? חצי תולעת בתפוח. דוני וולש, אגב, נתן את הב??יס. מסטייטן איילנד, עבור בברוקלין וקווינס, דרך מנהטן ועד לגבול הברונקס עם יונקרס - כולם קיוו ורצו לשמוע את לברון ג'יימס אומר "אני בא". הוא אמר. רק שאחר כך הוסיף משום מה את המילה "למיאמי". וזה לא שהניקס לא התאמצו בשבילו. הם פרשו לו שטיח, עמלו על סידורי הפרחים ודאגו לשמפניה קרה כבר לפני שנתיים ויותר. אחר כך דיברו על כרמלו אנתוני, ואשתו אפילו סיפרה שיש דיבורים סביב ניו יורק, אבל אם זה יקרה, זה כנראה יקרום עור וגידים בפברואר במקרה הטוב (ואז כל העונה של הניקס תקבל תפנית דרמטית), בקיץ הבא במקרה הגרוע (ואז לניקס תהיה תשתית מוכנה כדי להתמודד על האליפות) או לעולם לא (אוהדי הניקס יקבלו זאת בטבעיות גמורה). הניקס יכולים להתנחם בזה שבינתיים אמנם החתן איננו, אבל הכלה נראית יפה מאוד.

אבל דוני וולש יודע דבר או שניים על עסקאות, שחקנים וכסף, ולניקס היה הרבה ממנו בקיץ האחרון אחרי שחוזיהם של לארי יוז, אל הרינגטון, דרקו מיליצ'יץ', כריס דוהאן, דייויד לי ונייט רובינסון פינו - במהלך ובסוף השנה - ערימה של מזומנים. וולש הביא את אמארה סטודמאייר ב-100 מיליון דולר לחמש שנים, ורק ההחתמה הזאת הופכת את הניקס לקבוצה מלהיבה, מסקרנת וכזאת שיכולה לחלום ברצינות על פלייאוף. אמארה הוא גם הסיבה להרהוריו של כרמלו על ניקס. כדי שהחלומות האלה יהיו קצת מציאותיים, וולש צירף גם את ריימונד פלטון, גארד מהיר שאוהב מגרש פתוח – תפור לפילוסופיה של המאמן שלו - והנה יש לד'אנטוני יופי של חומר לעבוד איתו. הניקס יהיו יותר מהירים, יותר מאיימים, יותר מגוונים, ואם תרצו, יתכן שגם יותר לוזרים.

לניקס יהיה המון כוח מתחת לסל, המון גובה ואתלטיות שיספקו אנתוני רנדלוף ורוני טוריאף, שבאו בעקבות הטרייד על דייויד לי, והקו האחורי קיבל חיזוק בדמותו של הסווינגמן קלנה אזובוקי. בכלל, ההתקפה של הניקס הולכת לגרום כאב ראש למאמני היריבות, כשדנילו גלינארי ורוג'ר מייסון שבא מסן אנטוניו, יכולים לאיים על הסל מכל טווח. ווילסון צ'נדלר השתדרג בעונה החולפת בכל הפרמטרים, הפך לסווינג מן לא רע בכלל, ופתאום האוהדים קולטים שאייזיה תומאס עשה גם משהו טוב למען הקבוצה כשבחר בו בדראפט 2007. גם הספסל עמוק יותר, ובגארדן יקוו להתאקלמות מהירה של הסנטר הרוסי הצעיר טימופיי מוזגוב (13 נקודות ו-4.4 ריבאונדים במדי רוסיה במונדובאסקט), ולקצת תרומה מצדו של אדי קארי, שאיש לא יתפלא אם יעזוב בסוף השנה.

בקיצור, זה הולך להיות מהיר ועצבני. קבוצה סילונית, שתלויה בסדר הרהיטים בראש של סטודמאייר, ובידיים היציבות של פלטון. ויש כמובן לא בעט בעיות. הניקס לא משופעים במוליכי כדור, כשלמעט פלטון, לא בטוח כמה דקות יקבל הרוקי לנדרי פילדס, וד'אנטוני יחזיק אצבעות למגמת שיפור מצדו של טוני דגלאס. גם לניסיון ולכימיה יש חשיבות והניקס עדיין בעונת בנייה עם הרבה ילדים מסביב. ה-בעיה היא שכדי להגיע לפלייאוף ובעיקר כדי לשרוד בו, צריך הגנה, ולניו יורק אין אף עילוי בתחום, ואפילו לא כמה סטופרים טובים שמסוגלים להקשות באמת על כוכבי היריבה. השחקנים חושבים איך לרוץ ולקלוע, המאמן ד'אנטוני הוא אחד שמעדיף לקלוע סל יותר מהיריבה ולא לספוג סל פחות, והניקס, אפשר להעריך מבלי להסתכן, ישלמו על הגישה הזאת.

חמישייה: ריימונד פלטון, דנילו גלינארי, אנתוני רנדולף/ווילסון צ'נדלר, אמארה סטודמאייר, רוני טוריאף

ספסל: קלנה אזובוקי, ארל בארון, ג'ונתן בנדר, אדי קארי, טוני דגלאס, פטריק יואינג ג'וניור, ג'יי.אר. גידנס, רוג'ר מייסון, טימופיי מוזגוב, ווילסון צ'נדלר/ אנתוני רנדולף, ביל ווקר, אנדי ראוטינס, לנדרי פילדס

מאמן: מייק ד'אנטוני (עונה שלישית)

מועמד לפריצה:

"השיטות של נלסון וד'אנטוני דומות, אבל אני חושב שבשיטה של ד'אנטוני יש יותר חופש לעשות את הדברים שאתה טוב בהם", אמר אנתוני רנדולף לקראת העונה הקרובה, ואם ד'אנטוני ייתן לו את החופש, הוא יקבל יופי של שחקן, אחד שיכול להתפתח לכדי פורוורד מפלצתי. בגיל 21 רנדולף, שבא מגולדן סטייט, כבר יודע שאם אתה עושה את זה בניו יורק, אתה יכול לעשות את זה בכל מקום. הוא ממש הכפפה ליד של ד'אנטוני עם אתלטיות, מהירות גבוהה, תפיסה טובה של הכדור, כישרון מבטיח ופוטנציאל עצום, שהניקס צריכים לנצל עד תום בסגנון שלהם. אין לו בעיה לעלות מהספסל, ללמוד ולהתקדם ("יהיה כיף לשחק עם אמארה"), אבל נראה שהוא כבר בשל, אחרי שהשתפשף שנתיים בגולדן סטייט, להפוך לכוח רציני. הניקס יודעים את כל זה ולא בכדי וולש דחה לאחרונה, כך אומרות השמועות, טרייד שהציעה אינדיאנה והיה מנחית את רודי פרננדז במקומו.

מועמד לדעיכה:

אף אחד לא יודע באמת מה אדי קארי עדיין עושה בניקס. אה, יש לו חוזה, נכון. והוא נגמר בקיץ הבא. אפשר היה לצפות לזה שבעונה הזאת קארי ינסה להרשים כדי למצוא מישהו שייקח אותו, אבל הוא שמן, עצלן, פצוע, הסתבך עם החוק, האקסית שלו נרצחה, יש לו שישה ילדים להאכיל - נו, למי יש זמן לכדורסל. וגם: ד'אנטוני לא ממש מחפש לו מקום בסגנון המהיר שהוא מכתיב. קארי דועך כבר שנתיים, נראה שאין יותר לאן לדעוך, אבל אפשר להמר שהעונה הזאת תהפוך את הקריירה המקצוענית שלו למתה קלינית.

אקס פקטור:

הרבה עומס ואחריות יהיו מוטלים על כתפיו של ריימונד פלטון, אבל אין לו מה להפסיד בעונה הזאת, כי מי שינקז את מירב תשומת הלב, ובצדק, הוא אמארה סטודמאייר. אחרי שמונה שנים בפיניקס, בהן הלהיב, הרגיז ובעיקר החמיץ הזדמנות להדביק את הפער הבלתי נסבל בין האתלטיות והיכולות שלו למה שמוחו פוקד על גופו לבצע בפועל, סטודמאייר אמור לסחוב קבוצה על הגב לבדו. אין שאקיל ואין נאש, זה רק הוא והציפיות. הוא היה אמור לשחק לצדו של לברון, או כרמלו, אבל בינתיים הוא לבד, וכדאי שיוכיח לכוכבים האחרים בליגה שכדאי לבוא לקבוצה של אמארה. עונה טובה שלו יכולה לעשות את ההבדל - להביא את הקבוצה לפלייאוף, לפתות כוכבים ובטווח הארוך להפוך את הניקס למועמדת לאליפות.

תסריט אופטימי:

סטודמאייר ממלמל "שמע ישראל" לפני כל קליעת עונשין ורושם עונה של 25 נקודות למשחק, פלטון שורד את העומס ללא פציעה, גלינארי מפציץ, רנדולף מרטיט, צ'נדלר ודגלאס ממשיכים להתפתח, וכולם רצים קדימה במהירות שיא כשהרוח מבדרת את בלוריתו של ד'אנטוני. הניקס הופכים לקבוצה האטרקטיבית שכולם פינטזו עליה מאז בואו של ד'אנטוני, הגארדן מלא, העיתונים שותקים, והניקס רושמים לראשונה מזה שש שנים פלייאוף. בחוץ 30 מעלות ובגארדן עדיין משחקים כדורסל. הניקס גומרים במקום השביעי את העונה הסדירה ומותחים את בוסטון לסדרה של שישה משחקים. זה נגמר כמובן בהפסד, אבל עם הרבה כבוד והרבה תקווה לעתיד.

תסריט פסימי:

סטודמאייר מרוכז בסטטיסטיקה שלו ואחרי פגרת האולסטאר מחליט לפתוח בגיור אורתודוקסי ששואב ממנו הרבה אנרגיה, ריימונד פלטון מוציא גימ"לים כי אין מי שיוליך כדור חוץ ממנו, גלינארי חותם על חוזה פרסום ענק כפרזנטור של "ד"ר גב", הבלגאן על הפרקט חוגג, הניקס רושמים ממוצע ספיגה של 115 נקודות. אחרי טריפל-דאבל מפלצתי של לברון בגארדן, המלך נשאל האם הוא שמח שבחר במיאמי, ומשיב בחיוך ש"אין מדברים על התליין בבית התלוי". למרות כל הכסף, הרכש והעסקאות של דוני וולש, הניקס מפספסים את המקום השמיני במזרח שבוע לפני סיום הליגה, ומרוב ייאוש מציעים לאדי קארי חוזה לחמש שנים נוספות.

תחזית:

המחסור בניסיון, עומק בקו האחורי והיעדר מבוגר אחראי שיאזן את הקבוצה, יחד עם הגנה לא משהו, ימנעו מהניקס לאיים באמת, אבל עם סופרסטאר אמיתי כמו סטודמאייר, רכז מצוין כמו פלטון, צעירים-מנוסים דוגמת גלינארי וצ'נדלר, ופרוספקט סטייל ראנדולף, אין סיבה שהשיטה של ד'אנטוני לא תפרח, כי הגנה אף פעם לא הייתה, אבל ההתקפה רק תלך ותשתפר. הניקס יהיו אטרקטיביים ויצליחו להשתחל לפלייאוף עם סביבות 40 ניצחונות בעונה הרגילה. זה יעיר את העיר, ויספק לדוני וולש עוד קצת רוח גבית כדי לבנות את הקבוצה הגדולה באמת עליה הוא חולם.