האיש שאי אפשר לשנוא

אחרי שלו פינלה אמר שלום לבייסבול לפני מספר שבועות, הצטרף אליו ביום שישי עוד אחד מהגווארדיה הותיקה, כשג'ו טורה הודיע שבסוף העונה הוא פורש סופית מבייסבול. תוסיפו לזה את הפרישה הצפויה של בובי קוקס, שהודיע שזאת העונה האחרונה שלו באטלנטה ותקבלו מה שנראה כמו עונה של חילופי דורות, כשמהדינוזאורים הותיקים אנחנו נשארים עם צ'רלי מנואל וזהו בערך.

העונה האחרונה משאירה טעם רע על סוף הקריירה של טורה בדודג'רס, אבל קשה להאשים אותו בתוצאות העונה לאור הבלאגן שהלך שם עם הגירושים של בעלי הקבוצה, ואם מסתכלים אחורה, רואים שנתיים שהן בהחלט לא כשלון, עם שתי זכיות בראשות בית המערב של ה-NL ופעמיים העפלה ל-NLCS, שם הפסידו הדודג'רס פעמיים לפיליז העדיפים מהם בבירור. בהתחשב בכח האדם שעמד לרשותו, אפשר בהחלט לומר שטורה עמד בציפיות ממנו, גם אם לא החזיר את הדודג'רס לוורלד סירייס.

די אירוני שטורה ופינלה פורשים באותה עונה, גם כי כמאמנים הם נפגשו מספר פעמים, כשידו של טורה כמעט תמיד היתה על העליונה (הפעם האחרונה – ב-NLDS של 2008, אז הדודג'רס עשו סוויפ על הקאבס של פינאלה), ובעיקר כי אין מאמן שמהווה אנטי-תזה לפינלה כמו טורה. למרות ששניהם מאמנים כבר יותר מ-20 שנה, הדמיון בין השניים קלוש, כשפינלה היה מסוג המאמנים שהסתמך על האינטואיציות שלו, אהב לדרבן שחקנים באמצעות שיחות מוטיבציה והרבה פעמים בצעקות וגערות. טורה, לעומת זאת, הוא אב הטיפוס למאמן המודרני. לאחר תקופה די ארוכה שבה הוא נחשב לכישלון, כשאימן ב-NL, הוא הגיע ליאנקיז – קבוצה שהיתה בנויה לפלייאוף, והפך אותם לאלופי עולם ארבע פעמים. הסיבה שהוא הצליח לעשות זאת היתה דווקא היכולת שלו להשרות רגיעה על השחקנים שלו (כולל כמה כאלו עצבניים במיוחד, כמו פול אוניל, למשל) והעובדה שהוא תמיד שימש חסם בין התקשורת הלוחצת ביותר באמריקה לבין השחקנים. טורה ידע לדאוג תמיד שחדר ההלבשה לא יספוג את הלחץ מבחוץ, וכתוצאה מכך לאפשר לשחקנים להתאושש מתקופות רעות בכוחות עצמם.

אבל טורה לא היה רק איש של אנשים, כמו שהאמריקאים אומרים (people person), טורה גם היה מאמן בייסבול מצוין. הוא היה אחד הראשונים להבין את חשיבות הסטטיטיקות המורכבות, לשחק עם מגישים ימנים ושמאליים לפי הצורך, וגם היה הראשון בעידן המודרני להשתמש בקלוזר שלו בצורה הרבה יותר חופשית, כולל להעלות אותו לשניים ואפילו שלושה אינינגים (כמו במשחק 7 של ה-ALCS ב-2003 הזכור), אם היה צורך. כמובן, כשיש לך את הקלוזר הטוב בהיסטוריה, בדמותו של מו ריברה, זה עוזר – אבל אי אפשר שלא לחשוב האם ריברה היה מגיע למעמד מיתי שכזה בלי מנג'ר שיאמין בו ויתן לו את ההזדמנות. וזה נכון גם לשאר היאנקיז המיתיים בתקופתו של טורה, כמו ג'יטר, פוסאדה, אנדי פטיט וכל השאר.

אסור גם לשכוח לטורה את התקופה שלו ביאנקיז מ-2001 עד 2007, שבה לא זכה בוורלד סירייס וספג מספר הפסדים מביכים, המפורסם מבינהם הוא ההתקפלות בפני הרד סוקס ב-ALCS של 2004, אז הובילו כבר היאנקיז 0:3 לפני שהפסידו 4 ברציפות.

כשביאנקיז נתנו לו ללכת, אחרי עוד כישלון ב-2007 (הם הציעו לו הארכת חוזה מצחיקה במטרה לדחוף אותו מחוץ למועדון) הם טענו שכבר אין לו את הלהט של פעם ולמרות שאני לא בטוח שהם צדקו, הרי שנדמה ששני הצדדים היו חייבים אתגר חדש שיתניע אותם. במקרה של טורה, התקופה הגרועה ההיא לא תיספר לזכותו כאשר הוא יעמוד לבחירה להול אוף פיים – בחירה ודאית לכל הדעות – אבל היא בהחלט חשפה את נקודת התורפה של טורה – בגלל שהוא תמיד השרה רוגע על המערכת, היה קשה לו לעורר את ה-sense of urgency בשחקנים שלו כאשר היה צורך בכך ולהכניס בהם את המוטיבציה כאשר הם היו בפיגור. במיוחד בלט הדבר באותה סידרה ב-2004, כשכל מה שהיאנקיז היו צריכים זה ניצחון ביתי אחד, והם פשוט התקפלו מול שילינג ובמיוחד באותו משחק אחרון ביאנקי סטדיום. ככל שעברו השנים והיאנקיז נכשלו מלשחזר את ההצלחות שלהם בשנותיו הראשונות בברונקס, הלחץ הלך וגאה, ואפילו אומן כמו טורה לא הצליח לבלום אותו מלהגיע לשחקניו.

בתור אוהד רד סוקס, אף פעם לא היה בי את התיעוב לטורה שחשתי כלפי יריבים מרים, אפילו כשהם ניצחו אותנו שוב ושוב. את טורה הערכתי ובמידה מסוימת הצטערתי שהוא בחר לאמן את היאנקיז ולא את הקבוצה שלי (במיוחד כשגריידי ליטל אימן אותנו). אני לא יכול לחשוב על סימן יותר טוב לכך שהיה מדובר במאמן שתמיד היה קלאס אקט, שהתנהג בכבוד גם לשחקנים שלו וגם ליריביו, ופורש כאחד המאמנים המנצחים והמוערכים בהיסטוריה. בניגוד לפינלה שפרש יותר מוקדם, במקרה של טורה – אני בטוח שהוא יחסר לעולם הבייסבול.