העלבון כולו שלהם

מדוע אוהדי הפועל ת"א לא מניחים לשמעון גרשון? אולי כי הם לא סוחטים ממנו רגשות על העלבונות שלהם? לדוד פרנקל יש פתרון ברוח כיפור

דוד פרנקל
17/09/2010

יש משהו נוגע ללב ואפילו מעורר הערכה, בדבקות שבה אוהדים של הפועל תל אביב מבטאים את שנאתם לשמעון גרשון. הודעת הפרישה המפתיעה שלו הולידה השבוע עוד גל עכור של השמצות ועלבונות, מזירת הפורומים והטוקבקים ועד לעמודי הפובליציסטיקה של עיתונים חשובים. לצד מחמאות כבירות וביטויי הערכה קיצוניים מצד עמיתיו, יכול היה גרשון לקרוא ביקורת נוקבת שחרגה הרבה מעבר לתפקודו על כר הדשא. האדומים הנרגזים שפכו חרפות כמעט על כל פן בחייו של גרשון, מסגנון הלבוש שלו ועד לקריירת הזימרה שטיפח לאורך השנים. מאז שעזב את הפועל תל אביב בשנת 2006, זכה הבלם הפורש להשתלחויות כאלה בכל הזדמנות, אם אחרי שערים עצמיים ופנדלים מוחמצים, אם בעקבות "פוצ'ימוי גרשון" ואם סתם בגלל ריח הגשם הראשון שהביא למישהו את הסעיף.

שינאה אינה תופעה חיובית בדרך כלל, אבל במקרה הזה קשה לגנות אותה. להבדיל מהתיעוב המקובל בכדורגל, כאן לא מדובר ברגש שלילי בהמי, חסר מניע ורציונל. כל מילת גנאי שיצאה מבלומפילד בכיוונו של השחקן תכול העיניים, נולדה על רקע האהבה וההערצה שהוא מיקד כמעט מהיום שבו הוצג לראווה בסגל הקבוצה הבוגרת. עבור חלק מהאוהדים, גרשון היה הפועליסט האולטימטיבי, סמל חי ומעוצב לעליונות שלהם על קבוצות אחרות. עזיבתו הייתה פגיעה רגשית ברמה האנושה ביותר שאפשרית ביחסי אוהדים ושחקנים.

האם די בעובדות האלה כדי להסביר את הלהט שבו אדומים רבים ממשיכים לחרף ולגדף את שמעון גרשון, ארבע שנים אחרי אותה עזיבה/נטישה/בגידה/נעיצת סכין בגב? אם משווים את סיפורו של גרשון למקרים דומים, כמו מעברו של מלמיליאן מבית"ר למכבי ת"א או עריקתו של לואיס פיגו מברצלונה לריאל, נראה שדרוש הסבר נוסף. הזמן שחלף היה אמור להותיר בחזית המאבק רק את האוהדים האובססיביים וחסרי החיים ביותר, כשכל השאר נועלים את הפרק העצוב בליבם וממשיכים הלאה. העובדה ששנאת שמעון גרשון נותרה במימדים כאלה לאורך זמן, מלמדת שיש כוח מיוחד שמניע אותה.

קריאה סבלנית של חלק מהטקסטים הארסיים שהקדישו אוהדים של הפועל תל אביב לגרשון בימים האחרונים, מספקת השערה לגבי הדלק שמזין את אש העוינות כלפי השחקן. הלעג הגורף, התזזיתי, הכמעט נואש כלפי כל תחומי העניין והעשיה שלו מבטא לא רק כעס, אלא גם חוסר אונים. מעבר לעובדה שהוא חי טוב, נראה טוב, מחייך תמיד ובוכה רק במסיבות עיתונאים, הבעיה הגדולה של שמעון גרשון היא בכך שהוא בלתי פגיע.

כל חשבון הדמים של אוהדי הפועל עם הקפטן שנטש אותם היה נסגר מזמן, אילו הייתה לקהל הפגוע גישה לרגשותיו של מושא השנאה שלהם. הוא בגד בהם, הם יעליבו אותו, אפשר לעבור הלאה. אלא שלמגינת ליבם של שרופי שער חמש ושלוחיהם בתקשורת, טרם נמצאה הנוסחה שתעלה מבט נעלב בעיני התכלת שלהן סגדו במשך עשור. לפחות למראית עין, שמעון גרשון כלל לא קולט את התדרים שבהם הם משדרים. ליתר דיוק, הוא שומע הכל, אבל בוחר בקפידה את החלקים שיצטרפו לפאזל שממנו הוא בונה את חייו. גרשון מעולם לא דחה את אהבת הקהל, אבל גם לא היה תלוי בה. הוא נהנה ממעמדו כסמל, אבל לא הפך את התואר הזה לחלק מהדימוי העצמי שלו. קיראו לזה חכמה או אטימות - האיש לא נתן לאף אחד להגדיר עבורו הצלחה וכשלון. בכל מה שהוא עשה, ממשחק בסן סירו ועד לפרסום ספר ילדים, שמעון גרשון התנהג כאילו החיים הם הרפתקה, קולאז' של חוויות שאף עקיצה של פובליציסט שותת דם לא יכולה לקלקל.

אם הניתוח הזה נכון, אזי הדרך פתוחה בפני גרשון להפסיק את גשם העלבונות שניתך עליו כבר ארבע שנים. כל שעליו לעשות הוא לתת לנתיניו לשעבר קצת נחת רוח - לבקש רחמים, לשחרר משפט פיוטי על משהו שמת בו ולהתוודות על הבור שנפער בנשמתו כשהפך למוקצה בבלומפילד. כמובן שמבחינתו אין שום סיבה לעשות זאת, שכן הזמזום המתמיד של השונאים ונוטרי הטינה בקושי מגיע לאזניו, אבל מה איתנו? האם מגיע לנו להמשיך להחשף למנשרי השנאה המתוסכלים והמביכים שהצבא האדום מפרסם? ביום הכיפורים תשע"א נקרא מכאן לשמעון גרשון בקריאה של חיבה: אנא, בטובך, צא לכיכר העיר, הזל דמעה עוד פעם אחת ופטור אותנו מהעונש הזה.

  • שמעון גרשון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully