פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בוגד בערכי הצביעות

        מול הדמוניזציה של אוהדי הפועל ת"א, שמעון גרשון הצליח ללכת נגד הזרם בענף שמכור לזרם. דוד רוזנטל על המורשת החשובה של הבלם שפרש

        לפעמים גם עובדות הן עניין שפתוח לפרשנות, ואין טוב משמעון גרשון כדי להמחיש את זה. בשנים האחרונות, בעיקר מאז ה"למה גרשון" המפורסם של גאידמק, יצא לבלם של בית"ר ירושלים שם של זקן ושבע, אחד שהגיע לסוף הקריירה וצריך כבר לפרוש מכדורגל. למען האמת, גרשון לא היה רע בבית"ר ירושלים בכל התקופה שלו, עד יומו האחרון כשחקן. כשבית"ר הייתה טובה גם הוא היה טוב ושמו נחרת על שתי זכיות באליפות, כשהיא הייתה פחות טובה הוא נקלע באופן בלתי נמנע לבינוניות. הוא מעולם לא היה גרוע, בטח לא מתקרב לדמות המסורבלת שמולבשת עליו בשנים האחרונות.

        חלק מהדמוניזציה הזו קשור לכך שנדמה כאילו גרשון בליגת העל כבר כמה עשורים. בתודעה שלנו הוא אמור היה מזמן להיות שחקן עבר. הוא נותן את אותה התחושה שאנו מקבלים (להבדיל, כמובן) משחקנים כמו ראול, פטריק קלייברט ואלסנדרו דל פיירו, שנמצאים איתנו המון זמן, אבל צעירים מכפי שניתן לחשוב. בגיל 33 גרשון הוא כבר לא הבלם שהיה בתחילת העשור, אבל הוא עדיין מספיק טוב לשחק כמעט בכל קבוצה בליגת העל. היה לו מה לתת מבחינה מקצועית, אלמלא שלחה אותו בעיה בלב להוציא הודעת פרישה מוקדמת ובלתי צפויה.

        במקרה של גרשון, גם בימי השיא לא תמיד היכולת היא שעמדה במרכז הדיון. עוד לפני הזכיות בדאבל בהפועל תל אביב ובבית"ר ירושלים והמסע המופלא בגביע אופ"א, האסוציאציות הראשונות שמעלה הבלם הבכיר של נבחרת ישראל לשעבר הן מלי לוי, להקת המשולש, ספר נוער וכמובן, היותו בוגד חסר בושה שריטש את הסמל. כך הוא מצטייר בתודעה, נתפש כמי שלא היה מחויב במאה אחוז למשחק וכטיפוס גרידי שעבור חופן דולרים זנח את הסמל ועבר ליריבה השנואה.

        דווקא אוהדי הפועל תל אביב, אלה שמתגאים בנאורות, בהבנה ובפרגון עד כלות, הם שרמסו את התדמית של גרשון עד עפר - הוציאו מודעות אבל, כינו אותו ניאו נאצי ואפילו רימון הלם נזרק לעברו במהלך משחק. גם אם יש צדק בכעס שלהם, הם הפריזו בתגובות חסרות הפרופורציה. גרשון זיהה הזדמנות כלכלית וקפץ עליה, מה שרובנו המכריע היה עושה. אבל אוהדים (ולא רק אלה של הפועל תל אביב) נוהגים לצפות מהכוכבים שלהם לנהוג אחרת. מכאן, הדרך לעיוות אופי הייתה קצרה. גרשון הפך למפלצת שנושאת על גבה את כל תחלואות הכדורגל הישראלי. עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, הוא קורבן של הראייה השטחית של העולם הזה, עדיין המחוז החזק ביותר של השוביניזם, הקיבעון והקנאה חסרת ההיגיון. מותר לך לפתוח מסעדה או לעסוק בהימורים, אבל לא לכתוב ספר ילדים, להוציא אלבום או לנתק רגשות מביזנס, כפי שעושים אנשי עסקים רבים ובכללם משלמי המשכורות בהפועל תל אביב.

        קשה ללכת נגד הזרם, במיוחד בענף הזה, אבל גרשון עשה את זה בגדול, וזו המורשת שישאיר, לטוב ולרע. הוא לא נתן לביקורות לאכול אותו ותמיד עשה מה שהוא חושב שצריך לעשות, על מנת למנוע מעצמו תחושת החמצה והרגשה שיכול היה להפיק יותר מחייו. ביל שאנקלי אמר פעם שכדורגל הוא לא עניין של חיים ומוות, אלא הרבה יותר מזה. גרשון סירב ללכת עם הגישה הזו, העולם בחוץ יותר מדי מהנה ועשיר, תרתי משמע, מכדי להסתפק בכדורגל. מי עוד יפנים בזכותו את הלקח הזה? כנראה שמעט מאוד אנשים.