פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פוטבול: קצר במערכת

        לפני המאנדיי נייט, אריאל גרייזס מתפנה לסכם חלקית את המחזור הראשון ב-NFL עם תהיה לגבי החלטות מערכתיות

        אחד הדברים שאתה לומד כשאתה עובד מספיק זמן בארגון גדול (כמו הארגון שאני עובד בו) זה שהחלטות מתקבלות בו לאו דווקא בזכות הגיון פרטני זה או אחר ובדרך כלל אפילו לא על ידי בן אדם זה או אחר, אלא במרבית הפעמים זאת "המערכת" שמקבלת את ההחלטה, לטובת "המערכת". או כמו שהפינק פלויד קראו לזה – The Machine. כל מי ששירת בצבא, כמובן, מכיר את התחושה הזאת, אבל כשאתה בצבא אתה מנחם את עצמך שמדובר בארגון לא יצרני, ששיקולי רווח והפסד לא רלוונטיים לגביו (או לפחות ככה מקבלי ההחלטות בו חושבים) ואילו בארגוניים רווחים שהמאזן הסופי הוא החשוב, התוצאה תהיה שונה. אז זהו שלא.

        דונובן מקנאב שחקן וושינגטון רדסקינס (GettyImages , Larry French)
        הייתה תחושה של מיצוי, אבל האומנם הוא היה צריך לעזוב? מקנאב (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        בשבועות האחרונים אני מנסה להלחם בהחלטה שהתקבלה אצלי בעבודה ותדרוש ממני די הרבה עבודה למרות שאין באותה החלטה שום הגיון. ההחלטה התקבלה כחלק ממכלול גדול יותר של החלטות, שמאחוריהן עומד אולי איזשהו הגיון בסיסי, אבל כשניסיתי לברר למה אותה החלטה ספציפית נלקחה או אפילו מי לקח אותה – כל מאמצי העלו חרס. כי "המערכת" היא כמו ספינה גדולה מאוד, בלי בן אדם שעומד על ההגה, וכל ניסיון להזיז אותה מהדרך נידון לכישלון.

        כשצפיתי במשחק של האיגלס והפאקרס ואחריו בסיכום של המשחק בין דאלאס לרדסקינס אתמול, נזכרתי בקשיים שלי בעבודה. לכולם היה ברור שדונובן מקנאב צריך לעזוב את פילדלפיה. המערכת – אם זה ההנהלה, האוהדים או המאמנים – רצתה אותו בחוץ והמעבר שלו לקבוצה אחרת היה בלתי נמנע כבר כמה שנים טובות. בואו לא נשכח – מדובר בק"ב המנצח ביותר בתולדות פילדלפיה, שהביא הכי הרבה ניצחונות פלייאוף לקבוצה, שמחזיק את מרבית השיאים שלה לק"ב, שלקח אותה לארבעה גמרי NFC וסופרבול אחד, וכמעט בכל שנה שהוא לא פצוע הביא אותם לפלייאוף למרות שהם משחקים כנראה בבית הקשה בליגה. אז למה זה ברור לכולם, כולל לעבדכם הנאמן, שהזמן של מקנאב בפילי תם ונשלם? ומכיוון שאין לי תשובה ברורה על זה, אני אשאיר אתכם עם שתי שאלות:

        1. איך זה שבכל התהליך של השנים האחרונות, מי שאיבד את הלגטימיות שלו בפילי זה מקנאב ולא אנדי ריד?

        2. האם התוצאה היתה שונה לו דונובן מקנאב לא היה שחור?

        ולפני שאתם עונים, רק תחשבו על הסיטואציה של ג'ון אלוויי (ולא שמקנאב הוא אלוויי, כמובן, אבל ההישגים שלו היו אמורים להפוך אותו לאליל בפילי, בדיוק כמו שאלוויי הפך בדנבר גם בלי טבעת) בעיר אחרת.

        ג'ון אלוויי שחקן דנבר ברונקוס (GettyImages , Rick Stewart)
        האם למקנאב לא היה מגיע בפילי את המעמד שצבר אלוויי? (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        מי שלא רץ, לא יעצור את הריצה

        עוד קבוצה שגרמה לי לחשוב על הדרך שבה מערכת עובדת היא הקולטס. ביום שפייטון מאנינג לוקח על עצמו לא פחות מ-57 זריקות, בעוד אינדי רצים בדיוק 10 פעמים, במשחק שההפרש בו עמד רוב הזמן על בין 7 ל-14 נקודות, אתה חייב לשאול – איך בדיוק מתקבלות ההחלטות בארגון הזה? נכון, פייטון ק"ב גדול, ופייטון לקח על עצמו את הקולטס על הגב פעם אחר פעם, כולל בשנה שעברה עד לסופרבול. אבל השאלה פה היא לא פייטון. כמו שהקורא מיקיג' ציין בפני כמה וכמה פעמים – זה נראה שבאינדי מתעלמים שנה אחרי שנה מבניה מהבסיס של אופציית הריצה, וכמעט תמיד משלמים על זה. זה לא רק שאין להם רצים מדהימים – הרי הם לקחו את אדאיי בבחירה הראשונה שלהם לפני חמש שנים ואת דונלד בראון לפני שנה – זה שהם בכלל לא מנסים לבנות אופציה של התקפת ריצה ושכל האופנסיב ליין שלהם – הבסיס של התקפת ריצה טובה – מבוסס נטו על הגנה על מאנינג.

        ויש עוד אלמנט לזה שאין לך התקפת ריצה – בדיוק כמו שקבוצת כדורסל שלא יודעת לשחק אזורית גם לא יודעת להגן נגדה, גם קבוצת פוטבול שלא רצה, הרבה פעמים גם לא תדע להגן נגד הריצה.זה נשמע אולי טפשי כי מדובר בשתי קבוצות שונות, אבל יש בזה היגיון מסוים, כי בסופו של דבר קבוצת ההגנה מתאמנת נגד קבוצת ההתקפה, ואם קבוצת ההתקפה לא יודעת לרוץ, זאת של ההגנה לא תדע איך להגן בפני האופציה הזאת. הדוגמא שתמיד עומדת לי מול העיניים היא זאת של הפטריוטס מ-2002, קבוצה שלא היתה מסוגלת לרוץ בגרוש ובמקביל, גם לא ידעה איך להגן מול הריצה. וכמו שאריאן פוסטר (שלא תדעו מה אני מאחל לו אחרי מה שהוא עשה לי בפנטזי) הוכיח – זה בדיוק מה שקורה לקולטס השנה – ושוב, לא בפעם הראשונה. הקורא פוליאן – מכיוון שהשנה אתה לא צריך להתלבט אם למכור את המקום בפלייאוף לקבוצה אחרת – יש לך זמן לחשוב על זה.

        אריאן פוסטר שחקן יוסטון טקסאנס (GettyImages , Bob Levey)
        קבוצה שמתרכזת במסירה לא תדע לבסוף לעצור את הריצה. זה מה שקרה לקולטס מול פוסטר ביוסטון (צילום: AP)

        ועוד כמה נקודות

        אז מה אפשר להסיק מהניצחון המרשים של הפאטס אתמול? מצד אחד, הגעתי למשחק הזה עם הרבה חששות ונרגעתי מכמה אספקטים חשובים – התקפת המסירה של הפטריוטס היא עדיין אחת הטובות בליגה, כל עוד פרד טיילור יהיה בריא ולורנס מארוני פצוע אז גם התקפת הריצה תהיה בסדר ו-ווס וולקר עשוי להיות השחקן היחיד בהיסטוריה שחוזר אותו דבר מפציעה ב-ACL. מצד שני, אני עוד לא משוכנע בנוגע להגנה של הפאטס ובמיוחד הגנת המסירה. הגנת הריצה עשתה את העבודה, אבל לא היה כמעט לחץ על קארסון פאלמר מרבית המשחק, ואוצ'וסינקו הצליח בסופו של דבר לחגוג על הסקנדרי בחצי השני. נצטרך לחכות למבחנים יותר משמעותיים כדי להכריע בסוגיה (ואני לא בטוח שמארק סאנצ'ז בשבוע הבא הוא אכן אחד כזה).

        לגבי סינסי, כשהגיע טרל אואנס הקיץ אליהם חזרתי ואמרתי שאסור להם להתלהב יותר מדי והם חייבים לדבוק במה שהם עשו בשנה שעברה וזה להריץ הרבה את הכדור. מה הם עשו כשהם עלו למגרש? כמובן, מסרו כמו משוגעים וויתרו מהר מאוד על אופציית הריצה.

        וקארסון פאלמר שחקן גמור, ולא אכפת לי המספרים בחצי השני, כשהפאטס עברו לפריבנט. הגיע הזמן שבסינסי יכירו בזה.

        טרל אואנס שחקן סינסינטי בנגאלס (GettyImages , Elsa)
        רק הגיע וכבר נהיה בלגאן בהתקפה. אואנס (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        איך לעזאזל לג'ייק דלהום יש עוד מקום בליגה הזאת? כמה קבוצות הוא צריך להרוג כדי שמאמנים יבינו את זה?

        במונדיאל האחרון יצא לי לראות בפעם הראשונה כדורגל ב-HD, ואז כשהייתי צריך להעביר לערוץ 2 כדי לראות משחק, השינוי היה כל כך דרסטי, שאמרתי שזה כמו בחורה שקיבלה בראש משחור גדול ועכשיו הוא הרס אותה לשאר הגברים בעולם. אם זה ככה, אז למה משווים את המעבר מה-HD של פוקס ל(אין) איכות של METV? אלוהים יודע שאני אוהב את החבר'ה של METV, אבל נשבע לכם, במשחק השני, היו רגעים שהעדפתי את המשחק של הניינרס על זה של האיגלס-פאקרס, ולו רק בגלל איכות השידור האיומה של METV. הניינרס! (הערת עורך: אתה העדפת לכמה רגעים, אני ראיתי שלושה רבעים מהדרעק בסיאטל בגלל זה)

        שימו לב למספרים של מאט פורטה בתפיסה אתמול – 151 יארד ושני ט"ד. עכשיו תזכרו מי מתאם ההתקפה שלו ואת מי הוא אימן פעם ותגידו לי אם זו מקריות או לא.

        כולם מתלהבים מהביצועים של מייקל ויק והקאמבק שלו מול גרין ביי, אבל אני באמת לא מבין מה ההתלהבות הגדולה. דבר ראשון, הוא עשה את רוב הקאמבק כשגרין ביי עברה לפריבנט מוד והמשחק היה גמור מבחינתה (גם אם הוא לא באמת היה ככה) ויותר חשוב – הוא מייקל ויק ולכן הוא תמיד יחשוב על ריצה בתור אופציה ראשונה, גם כשהוא הולך למסור ולכן תמיד ייפול עם איזה מהלך ריצה טפשי כמו שקרה לו בדאון רביעי בסוף המשחק.

        ג'ייק דלהום שחקן קרוליינה פנתרס (GettyImages , J. Meric)
        איכס, איזה שחקן איום. דלהום (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        דברים שלא יכול להיות שאלוהים התכוון אליהם במהלך הבריאה

        - הגנת פריבנט

        - שנדי

        - שעון קטן שיופיע ליד הק"ב עם כמה זמן נשאר למהלך

        - שנדי דובדבנים

        - אלכס סמית'

        - מאמן פוטבול שעומד על הסיידליין עם צלב על החזה. מי אתה חושב שאתה, טיבו?

        - רוקי ק"ב שמוסר 55 פעמים במשחק הפתיחה שלו

        - שנדי אבטיחים

        מייק סינגלטרי מאמן סן פרנסיסקו פורטי ניינרס (GettyImages , Jed Jacobsohn)
        נו, בחיאת, מה נסגר עם השרשר, סינגלטרי? (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)