חבל לך על הזמן

כשמאט ליינארט סיים בעונת 2005 את המכללות, היה סביבו הייפ גדול. יחד עם רג'י בוש ולנדייל וייט, ליינארט הנהיג את אחת מקבוצות המכללות הגדולות בשנים האחרונות, USC האימתנית של פיט קרול. זה כשלעצמו היה מספק כדי להפוך אותו למוצר מבוקש ולקוורטרבק העתיד של אריזונה, שבחרה בו במקום העשירי בדראפט 2006. הציפיות היו עצומות.

כגודל הציפיות וכו'. מכאן, הכיוון היה אחד: למטה. ליינארט השקיע יותר בדוגמניות ובמכוניות פאר ופחות במגרש. הוא לא נתן קרב רציני לקורט וורנר הוותיק, שהוביל את הקרדינלס לסופרבול ב-2008 וברוב הזמן ראה את המגרש מהספסל. היחסים שלו עם המאמן קן ויזנהאנט התערערו קשות, כשבצעד שמצביע על חוסר אמון מוחלט, נתן המאמן לדרק אנדרסון שהגיע מקליבלנד את המושכות לפתיחת עונת 2010.

כעת, ליינארט ניצב בפני שוקת שבורה שמאיימת לא רק על העתיד שלו בפיניקס אלא בכלל ב-NFL. אריזונה עשויה לנפות אותו בקרוב, מה שאומר שהוא יצטרך למצוא קבוצה שבה יהיה, במקרה הטוב, קוורטרבק מעבר, ובמקרה הגרוע שחקן מחליף. האם הוא מסוגל לעמוד בזה? בואו ננסה לבדוק דרך כמה דוגמאות מהעבר. ברור שנשכחו כמה ושחלק ציינו רק בשם משום שקצרה היריעה. בשביל זה יש לנו את יונייטס ואת החבר'ה בתגובות.

לו היה ליינארט הולך לדראפט ב-2005, סביר להניח שסן פרנסיסקו הייתה בוחרת בו כקוורטרבק. אלא שהבחור העדיף להישאר עוד שנה במכללות, מה שהציב את הפורטי ניינרס בפני שתי אופציות: אלכס סמית' או ארון רוג'רס. הניינרס בחרו בסמית', וכמו שמצווח הבאזר הידוע מהשעשועונים האמריקאים: EEEEEH - WRONG!

לאורך הקריירה בת חמש השנים שלו בליגה, סמית' לא הראה שום דבר חיובי, ובוודאי שלא הצדיק את הבחירה מספר 1. קוורטרבקים כמו ג'יי טי או'סליבן ושון היל הועדפו על פניו כשהיה פצוע וגם כשלא. סמית' פותח השנה בפורטי ניינרס כשהוא בריא ועם הזדמנות אחרונה בהחלט להוכיח שהוא מסוגל לתת לקבוצה סיכוי לנצח. הוא תעתיק כמעט מושלם למקרה של ליינארט, אבל הוא לא רשאי לטעון לחוסר אמון של צוות האימון. אם הוא ייפול השנה, הקריירה שלו כבר לא תשתקם.

מה קרה אחרי המשבר: כאמור, אנחנו עדיין לא יודעים, לסמית' יש הזדמנות נוספת, אבל אם צריך להמר, הוא לא ייזכר כאחד הטובים.

עוד בקטגוריה: ג'מארקוס ראסל, טרוואריס ג'קסון, וינס יאנג, רקס גרוסמן, ביירון לפטוויץ', קווין קולב

ב-1999 קמה קבוצת האקספנשן קליבלנד בראונס ובחרה את האיש שינהיג אותה בשנים הבאות: טים קאוץ'. לקוורטרבק מקנטאקי ניתנה שנת חסד אחת, ואחריה הוא היה צריך לנפק קבלות.

קאוץ' לא עמד בציפיות. 2001 הייתה העונה היחידה שבה השלים 16 משחקים וגם זרק ליותר מ-3,000 יארד (אבל גם נחטף 21 פעמים), מעבר לכך הוא היה פשוט רע. בסיום 2003 החליט המאמן בוטש דייויס שנמאס לו וזרק את קאוץ' מהקבוצה.

מה קרה אחרי המשבר: קאוץ' ניסה קאמבק בגרין ביי ב-2004. אף אחד לא משחק בקבוצה שבה נמצא ברט פארב, אבל בואו נגיד ככה: קאוץ' נופה כבר במחנה האימונים וזה אומר דרשני. ב-2005 הוא ניסה להתקבל לשיקגו שלא החתימה אותו, ב-2006 פנה לחצי ליגה וב-2007 כבר עשה טלפונים ל-32 קבוצות. אחר כך הגיעו הסמים, האלכוהול והמעצרים וקאוץ' פנה למקום היחיד שבו עדיין רוחשים לו כבוד: ערוץ הטלוויזיה של קנטאקי וויילדקאטס.

ריאן ליף זכור כאחד הבאסטים הגדולים בכל הזמנים משום שבמקרה שלו, ההתלבטות הייתה אם לקחת כבחירה הראשונה בדראפט אותו או את פייטון מאנינג. זה כשלעצמו העמיד רף ציפיות גבוה במיוחד בפני הקוורטרבק מוושינגטון סטייט. ליף לא רק שעבר מתחת לרף הזה, הוא שבר כל שיא שלילי אפשרי, כשלקח לו שתי עונות בלבד כדי להפוך למחליף. ב-2002 הוא הכריז על פרישה ושמע את חברו לקבוצה רודני הריסון אומר: "הוא עשה את הדבר הטוב ביותר - לקח את הכסף וברח".

מה קרה אחרי המשבר: ליף ניסה את מזלו בטמפה ביי, סירב לקצץ בשכר ונופה מהקבוצה לפני עונת 2001. הוא הגיע לדאלאס והחזיק בה מעמד עונה. לאחר מכן הלך לסיאטל, אבל לא הצליח להחלים מפציעות (בעיקר מנטאליות, האיש היה סופר-עצלן). הקריירה העגומה שלו הסתיימה בקול ענות חלושה, אבל אז הוא פצח בקריירה חדשה של סמים, פריצות ומרמה. נכון להיום, הוא נתון במעקב של שלטונות החוק בעקבות מעלליו הפליליים.

עוד בקטגוריה: אקילי סמית', דייויד קאר, אנדרה וור, טרי בייקר, ריק מיירר, ג'ף ג'ורג', טוני בנקס

שני דברים גרועים יכלו לקרות לך אם היית קוורטרבק בשנות ה-80: לשחק בטמפה ביי באקנירס או להיות המחליף של ג'ו מונטנה בסן פרנסיסקו. לרוע מזלו, סטיב יאנג טעם משתי התרופות. הקוורטרבק המורמוני הגיע לבאקנירס כהבטחה גדולה לאחר קריסת ה-USFL ב-1985. שתי עונותיו בבאקנירס הסתיימו עם מאזן קבוצתי של 28:4 (14:2 בכל עונה), כשהרקורד האישי שלו כפותח היה 16:3. ביל וולש, מאמן סן פרנסיסקו, שם עין על התכשיט, לאחר שהתרשם מיכולותיו האתלטיות. גם הוא ידע שכשאתה בטמפה ביי זה לא אתה, זה הם.

אבל לניינרס היה, כאמור, את מונטנה. ב-1991, כשמונטנה נפצע, יאנג קיבל סופסוף את ההזדמנות לפתוח, לא נצץ ובנוסף נפצע בעצמו והוחלף על ידי סטיב בונו. ב-1992, אחרי עוד פתיחה קשה, באה סופסוף הפריצה הגדולה ויאנג סיים עם 3,456 יארד במסירה ו-537 בריצה. בתחילת 1993 עבר מונטנה בטרייד לקנזס סיטי, והניינרס הפכו להיות הקבוצה של יאנג. הבעיה הייתה שהאוהדים לא ממש אהבו את המהלך והשחקן עצמו לא עמד בציפיות.

איך הוא התמודד עם המשבר: תמונה אחת מאפיינת את הקריירה של יאנג: בסופרבול של 1995, כשכבר היה ברור שהניינרס אלופים מול סן דייגו, יאנג עשה תנועות לעבר גבו וצעק לחבריו "תורידו לי את הקוף מהגב". זו הייתה תשובה לכל אלה שטענו שהוא לא מסוגל לסחוב את הקבוצה. יאנג המשיך כמנהיג הבלתי מעורער של הניינרס, עד שזעזועי מוח הכריעו אותו ב-1999. חמש שנים לאחר הפרישה הוא נבחר להיכל התהילה. מספיק טוב?

דרו בריס, הקוורטרבק מפרדו, נבחר בדראפט 2001, שבו ערכה סן דייגו את הטרייד המפורסם עם אטלנטה. הצ'ארג'רס נתנו לפאלקונס את הבחירה מספר 1 בדראפט (מייקל ויק) וקיבלו תמורתה את בחירות 5 ו-33. הם לקחו את הרץ האחורי לדניאן טומלינסון ואת בריס, שהיה אמור למחוק את המורשת העגומה של ריאן ליף.

לאחר השתלמות בעונת הרוקי, פתח בריס ב-2002 כקוורטרבק של הצ'ארג'רס, אבל לא הראה יכולת מספקת. ב-2003 זה התפתח לקטסטרופה של ממש, כשהבולטס פתחו עם מאזן 7:1 ולא נותרה ברירה אלא להושיב את בריס ולהעלות את דאג פלוטי, שבגיל 41 נותר שאפתן ונמרץ.

מה קרה אחרי המשבר: 2004 הייתה אמורה להיות סוף הסיפור של בריס בצ'ארג'רס, כשנועד להיות קוורטרבק חונך לרוקי פיליפ ריברס. אלא שאז התאושש לפתע האיש מפרדו, רשם עונה של 27 טאצ'דאונים ו-3,159 יארד ואילץ את הצ'ארג'רס להדביק עליו את תג הפרנצ'ייז. ב-2005 כבר היה ברור שבריס הוא קוורטרבק מהשורה הראשונה, כשמסר ל-3,576 יארד ו-24 טאצ'דאונים. אלא שסן דייגו לא יכלה להמשיך להחזיק בו, ובריס עבר לניו אורלינס כשחקן חופשי. הוא לא עשה שם שום דבר מיוחד, רק רשם ארבע עונות רצופות מעל 4,400 יארד, כולל אחת של 5,069 יארד, וזכייה בסופרבול.

יש שחקנים שפשוט לא מספיק טובים ל-NFL. הם לא גדולים מדי, הם רכרוכיים מדי או שהם פשוט שחורים מדי. המסלול של וורן מון, דאג פלוטי וג'ף גארסיה היה דומה: שלושתם לא ממש קיבלו הזדמנות ב-NFL, כל אחד מסיבותיו הוא: מון לא נבחר בדראפט בגלל צבע עורו (קוורטרבק שחור בשנות ה-70 ב-NFL? השתגעתם?), סירב להחליף תפקיד וכעונש "הוגלה" מהדראפט. פלוטי שבר את שביתת השחקנים של 1987 ונחשב לתוקע סכינים בגב, כשבנוסף, מימדי גופו הזעירים לא אפשרו למאמנים להאמין בו. גארסיה ויתר מראש והגיע לקלגארי בלי קרב.

מה קרה אחרי המשבר: כל השלושה חזרו מהכפור הקנדי ל-NFL והטביעו חותם. מון היה הבולט ביותר, כשב-1984 הגיע ליוסטון אוילרס והנהיג את התקפת הראן אנד שוט המפורסמת. הוא מסר מעל 4,000 יארד ב-1990 וב-1991 ואחרי שעבר למינסוטה עשה את זה גם בווייקינגס, ב-1994 ו-1995.

כשפלוטי חזר, הוא עשה זאת בידיעה שיצטרך להילחם על מקום בהרכב. הוא הגיע לבפאלו ב-1998 והחליף בהצלחה את רוב ג'ונסון הפצוע בתחילת העונה כדי להוביל את הקבוצה לפלייאוף. אלא שאז החליט המאמן וייד פיליפס לספסל אותו והבילס הודחו בשלב הוויילד קארד עם ה"נס בעיר המוזיקה" המפורסם. הוא נופה ונח שנה, וב-2001 הצטרף לסן דייגו, לה עזר להחזיק את הראש מעל המים עד להתפתחות של דרו בריס ופיליפ ריברס. את הקריירה סיים כקוורטרבק מחליף בניו אינגלנד. פלוטי אולי נתן עונה אחת טובה, אבל חריצותו וכוח הרצון שלו הפכו אותו לסוג של סמל.

גארסיה קיבל מקום בסגל של סן פרנסיסקו ב-1999, והפציעות של סטיב יאנג הזניקו אותו לעמדת הפותח. הוא לקח את המשרה בשתי ידיים, כשהוא הופך לאחד משמונה קוורטרבקים בלבד בהיסטוריה של הליגה לזרוק ל-30 טאצ'דאונים בשתי עונות רצופות. הניינרס לא זכו באליפות עם גארסיה, אבל בהחלט מתבוננים היום בערגה לתקופה שבה מספר 5 הנהיג את הקבוצה.