נבחרת הכדורסל תתקשה להתמודד על הכרטיס לאולימפיאדה

אחרי ההעפלה של נבחרת ישראל לאליפות אירופה, מפתה מאוד לומר שאין מדובר רק בהישג, אלא במהפכה. שהדרך שהתוו אריק שיבק, דן שמיר ועודד קטש לא רק הוציאה את המקסימום מסגל שחקנים נטול גבוהים, אלא גם תעניק השראה לכל הענף. הנה, ככה אנחנו צריכים לשחק: במקום להתבכיין על המחסור בסנטימטרים, עלינו לרווח את המשחק ולתת לגארדים ולפורוורדים המוכשרים שלנו לנצל את יתרון הזריזות על היריבות האירופאיות הכבדות; לרוץ בכל הזדמנות; לחפות על המחסור ברגליים ובמסה בשלל הגנות אזוריות ומעורבות, שמוציאות את היריבה מאיזון.

אתמול זה עבד למשך מרבית המשחק מול אחד המאמנים הטובים באירופה, דושקו ויושביץ'. לפתע נראתה החבורה שלו כמו קבוצת האתמול: מזיזה כדור בשבלוניות מול המץ' אפ זון הישראלי, מתקשה למצוא את הגבוהים שלה, בעוד הישראלים מלאי דמיון, משחקים כדורסל חופשי ומשוחרר, לעומק במקום לרוחב. כל מאמן ישראלי רק צריך לשלוף את המחברת וליישם.

הבעיה היא שכך משחקות קבוצות ישראליות כבר שנים, החל מרמת הליגה לנוער ועד לליגת העל. בדרך כלל זה נראה רע. אותו ויושביץ' הביך את מכבי תל אביב עם אותם תרגילים שבלוניים. בפרטיזן בלגרד פשוט היה לו יותר כישרון מאשר במונטנגרו, שהרכבה משופע בנגרים. זה גם ההבדל המשמעותי בין סגל הנבחרת הנוכחי לבין מרבית הקבוצות הישראליות: שחקן NBA, שחקן שלקח אליפות בספרד, גארדים לא רעים ומתאזרח חשוב מאין כמוהו, דייויד בלות'נטל, שלמרות הכדורים שלא נכנסו שמר על גבוהי היריבה ואיפשר לנבחרת לשחק בהרכבים נמוכים.

אלא שהכישרון הזה מעט מרמה: זהו דובדבן ללא קצפת. נבחרות כמו צרפת וספרד יכולות להתאושש מאובדן השחקן המוביל ולהופיע לאליפות העולם בהרכב מרשים, בעוד בישראל שני השחקנים היחידים שיכולים לשמש כממלאי מקום הם אלישי כדיר וגל מקל. מאחוריהם משתרעת שממה, שאותה חשים על בשרם מאמני ליגת העל שמנסים לבנות קבוצה שמתאימה לחוק הרוסי. על דור העתיד חבל להכביר מילים.

לכן, למרות האופוריה, הנבחרת תתקשה להתמודד על הכרטיס לאולימפיאדת לונדון. כבר בקמפיין הזה התברר שבסופו של דבר הכדורסל המשמים של ויושביץ' מעייף וטוחן לבסוף את הברק הישראלי. עוד לא נולד המאמן שהצליח לחפות לאורך זמן על היעדר סנטימטרים, עומק ויסודות הגנה. ספק אם שלישיית האימון הישראלית, מוכשרת ככל שתהיה, תשנה את ההיסטוריה בליטא 2011.