עדיין אל תאמינו להייפ

נבחרת ישראל עוברת בקמפיין הנוכחי מהפך רעיוני. אחרי שנים של מאמנים שדיברו בעיקר על מה שאין, צוות המאמנים שלה הולך עם מה שיש. צביקה שרף ומולי קצורין, שהובילו את ישראל למשך חלק הארי של 25 השנים האחרונות, נטו להסתכסך עם שחקנים ולעיתים ייצרו משברים מלאכותיים. שיבק, קטש ושמיר החליטו לעטוף באהבה את חניכיהם, להפוך אחדים מהם לקדושים מעונים (הלפרין לוזר? זו סטיגמה. כתבה לא מחמיאה על אליהו? מחרימים בילדותיות את הכתב) ובעיקר להדגיש את יתרונותיהם באמצעות התרת הרסן על הפרקט.

כפועל יוצא, מוותרת ישראל כמעט לחלוטין על תרגילי התקפה מורכבים, ומתבססת כמעט אך ורק על ריצה ומשחק חדירות פשוט. בתחילת המחצית השנייה, כשיוגב אוחיון היה על המגרש, הסגנון הזכיר קצת כדורסל רחוב, הגם שרוב ההתקפות הסתיימו בסל. אחר כך, כשהפינים עברו לאזורית, שיבק עבר ליחידת ההפגזה מבחוץ של נעימי ובלות'נטאל, שגמרו את המשחק מול הפינים החלשים.

ישראל זרקה 29 פעמים מחוץ לקשת, בבחירת זריקות שנראתה לעיתים מופקרת ובכדורסל שהיה לפרקים שכונתי. אבל עם כל ההתלהבות מסביב, וכשניצחון מול חבורת המוקיונים הלטבית מוצג כהישג היסטורי, גם המשחק אמש ייתפס כחלק מקמפיין השיקום של הכדורסל הישראלי בדרך לאליפות אירופה.

אלא שאם הנבחרת הזאת רוצה גם להצליח באליפות, אסור לה להתעלם מהסימנים המדאיגים. הכוכב המרכזי שלה, עמרי כספי, שמתקשה ליצור לעצמו מצב קליעה, הוא הסובל העיקרי מסגנון המשחק ההרפתקני שלה, ואתמול הוא סיים משחק מאכזב שלישי ברציפות; כשהיא פגשה גבוהים אמיתיים, כמו ברניאני ופקוביץ', הם ניצלו את החור העצום בצבע הישראלי; וקבוצות מוכשרות ינצלו את ההגנה הבינונית של רבים משחקניה.

במקום להסתנוור מניצחונות על נבחרות מהדרג השלישי ולנפח את הניצחון הביתי מול מונטנגרו – נבחרת שלרשותה מאמן גדול וסנטר אימתני, אבל גם קו אחורי בינוני שמובל על ידי גוראן ירטין המוגבל – על שיבק לזכור שקודמיו הפחות פופולריים בתפקיד, שרף וקצורין, ניצחון באליפות עצמה את ספרד, סרביה, קרואטיה וסלובניה. לכן, ניצחון חוץ במדינה הצעירה חשוב לא רק כדי להבטיח את העפלה לאליפות אירופה, אלא בעיקר כדי להוכיח שלהייפ המוגזם שנוצר סביב החבורה בכחול לבן יש כיסוי.