סיכום מחזור: כשנמני אומר שהוא "מאמין בשחקנים", למה הוא מתכוון?

המומנטום אליו הגיע הכדורגל הישראלי בסיום העונה שעברה עמד בפני בעיה ערב פתיחת 2010/11. לא ברור היה האם הליגה הרגילה, ליגת ה-16, ליגת הנקודה וחצי למשחק שמייצרת שלושה משחקי סרק מדי מחזור, תוכל להמשיך להשקות את ניצני העניין החדשים ולשאת אותם על גבה. בעונה שעברה, הליגה הזו הייתה מושא ללעג עד שהתחיל הפלייאוף, וגם עלייה לליגת האלופות והישגים בליגה האירופית, לא הצליחו לעקור את הבוז הקבוע שאנו חשים כלפי הליגה הישראלית. הצטרפותן של קבוצות כמו עכו, רעננה ונצרת, רק הגחיכו את המגוחך ממילא וכמעט כל הישג ספג מיד כוכבית על העליבות הכללית.

לפחות על פי המחזור הראשון, הופרך החשש כי החזרה למבנה של ליגה רגילה תחזיר את כולם למצב הצבירה הרגיל של סתלבט על הכדורגל הישראלי. הענף עדיין עומד על הרגליים ונהנה במחזור הבכורה מהאלמנט הכי חשוב בספורט – הפתעה. כוחו של הספורט נובע תמיד מיכולתו לסתור את כל מה שחשבת שאתה יודע והצלחתו מתבססת לא מעט על הקרב הבלתי פוסק שהוא מנהל מול ההיגיון האנושי. הקרב האחרון היה מוצלח ביותר עבור הספורט הזה שנקרא כדורגל ישראלי: חשבנו שהליגה תהיה בשליטת התל אביביות? חשבנו שבית"ר יוצאת למסע קסם מסתורי בדרך חזרה לצמרת הכדורגל? חשבנו שמכבי חיפה איבדה כיוון ומכבי תל אביב מצאה אחד כזה? חשבנו שהפועל גדולה על הליגה והליגה גדולה על העולות החדשות? לפחות עד המחזור השני, יש לנו זמן לחשוב על זה שוב – שזה כבר הישג לליגה שבדרך כלל נמאסת אחרי רבע שעה.

קשה היה שלא להיסחף בשמחת הניצחון של מכבי תל אביב מול אולימפיאקוס: לרגע אחד, חזית באימפריה מתרוממת מהקרשים, באוהדים מרוטי עצבים זוכים לתפנית של נחת. גם אם אתה לא אוהד הקבוצה, הלב האנושי לא יכול היה להישאר אדיש למראות התקומה האלו. לרגע, אפשר היה לדמיין את מכבי מנצחת את התחזית הקבועה שלה, רק שמאז הקבוצה עושה את כל הטעויות האפשריות ובמקום לקחת את הרוח האופטימית הזו ועליה לבנות את המסע אל התואר, מכבי חוזרת אל הכיס ואל פנקס הצ'קים.

כדור השלג שמביא לנו עכשיו אפשרות לחיזוק בהתקפה ובקישור, החל בעצם עם פציעת ניבאלדו בדרבי בגביע הטוטו. פתאום, קבוצה של 100 מיליון שקל גילתה שחסר לה בלם, שזה היה מצחיק, אם לא היה בלם כזה בסגל, בלם שהוגדר כבלם מחליף בעת הצורך, בלם שתוכנן להיות כזה, אבל ברגע האמת גילה שהוא כבר לא – ניסו קפילוטו. תוך פחות משבוע הוחתם בלם אחר במקומו ואף עלה בהרכב במקומו בפאריס. גם אם קפילוטו לא באמת מתאים, הוא לא צריך לגלות את זה על הפציעה הראשונה. אלו דברים שהורגים מוטיבציה של קבוצה, אלו מסרים על תחרות לא הוגנת בסגל, על סגל של פאבונים וזידאנים. מסרים שמתחדדים ככל שאבי נמני אומר שהוא "מאמין בשחקנים האלה".

לא עבר שבוע, ועכשיו מכבי תל אביב לא רק מחפשת חלוץ, למרות שיש לה כאלה בשפע גם אחרי פציעת יצחקי, היא גם צריכה עוד קשר. ישראלביץ' אמור אמנם לחזור בעוד מספר שבועות, אבל מה נעשה עם זה, נחשוב אחר כך. יש קבוצות בעולם שפציעה של שחקן דומיננטי היא הזדמנות לשחקנים אחרים לקחת על עצמם יותר, יש מאמנים בעולם שטרגדיות כמו יצחקי רק מחדדות את האתגר שלהם להפוך חבורת שחקנים טובה למעולה – אבל לא במכבי תל אביב. במכבי תל אביב קונים פתרונות. אם את מסע הרכש של גולדהאר בקיץ תירצו בסגל של העונה שעברה שלא היה מסוגל להביא את מכבי לכלום, טיעון שהוא נכון חלקית ומיד נתייחס אליו, עכשיו זה ברור שזה הרבה יותר מזה: זו סגידה לכוחו של הכסף וחוסר אמון בכוח האנושי הקיים.

ככל שמכבי תל אביב חוזרת על הטעות הזו, היא מאבדת יותר ויותר את צדקת הדרך שלה. בעונה שעברה למכבי תל אביב לא הייתה קבוצה גדולה, אבל הייתה לה איזו דרך שאפשר להצדיק אותה. היום היא מתנכרת לאותם שחקנים שהביאו אותה לנקודת מוצא לא רעה לקראת העונה הזו. חלקם שחקנים סבירים שבקבוצה טובה יכולים לפרוח, אבל אבי "אנחנו מאמינים בשחקנים האלה" נמני פשוט מוחק אותם ויוצר מרמור מסוכן, מעבר לתחרות הלא הוגנת. אפשר לראות את זה, למשל, בעמדת המגן השמאלי. הרכש הכי מוצלח של מכבי עד עתה הוא יואב זיו, נכס לכל מועדון, אבל בשום צורה לא מגן. לפרטים: מוחמד גדיר. זיו יכול לפתור למכבי המון בעיות בקישור ובגישה למשחק, אבל המאמן של מכבי, מי שזה לא יהיה, כבר לא סופר את השחקן שספרו לו הכי הרבה הופעות בעונה שעברה – רוני גפני. כמוהו, יש רבים על הספסל שכבר לא מאמינים בצדקת הדרך של המועדון.

במקרים כמו מכבי 100 מיליון שקל תל אביב, הדוגמה הקלאסית היא בית"ר של גאידמק. שם, למרות שהטייקון הרוסי נראה כמו בדיחה ליד דמות מהוגנת כמו מיטש גולדהאר, הייתה צדקת דרך. לפחות בתוך המועדון. הייתה תחרות הוגנת, יעיד על כך, למשל, יואב זיו, שהגיע כשחקן רכש בתקופת אלי אוחנה ונהנה מהזדמנות כנה שאפשרה לו לכבוש מעמד מכובד. גם לבית"ר ההיא הייתה עונת מעבר לפני שהיא הסתערה על התואר, אבל הקבוצה לא התנכרה לאותם כוחות שעלו בתקופה הזו ונשענה עליהם כדי לבנות את האופי החזק שהיה לה אל מול המכשולים שנקרו בדרכה בעונת האליפות הראשונה. במכבי תל אביב אין את זה כרגע, אבל לפחות יש לה עוד מספיק זמן לתקן.

שהשתוללות האחרונה של אבי לוזון במשחק של מכבי פתח תקווה עברה בשקט יחסי. לוזון צריך להיעלב מכך שכבר אף אחד לא מצפה ממנו לכלום.

ההתלהבות וההתרגשות שיישפכו הערב (שלישי) על הפועל תל אביב צפויות כמו העלייה של האדומים לליגת האלופות: זה יתחיל במחמאות לגוטמן, יעבור בהשוואה למכבי חיפה, יגלוש לעקיצות למכבי תל אביב ויחזור לאותן מחמאות לעוסות על כמה שהפועל גדולה, טובה, אדירה, מפוארת.

אם מתכוונים לקבוצת הכדורגל הפועל תל אביב, הכל נכון. אבל כמכלול, הפועל תל אביב היא בלון שיתפוצץ במוקדם או במאוחר. שנה, שנתיים, לא יותר מזה. ההתנהגות של אלי גוטמן במוצ"ש היא רק חלק קטן מכך, אלא האופן המהיר שבו כל הפרטים דלפו לתקשורת וכמות האנשים ששמחו לעשות זאת. זה ריקבון אנושי שמוסתר על ידי סגל חד פעמי ומאמן כמעט מושלם – שני דברים שהם בני חלוף.

לתהליך שהוביל את הפועל תל אביב לנקודה הזו שותפים הרבה מאוד גורמים חוץ מיסודות של מועדון חזק ויציב כמו מכבי חיפה. התהליך הזה מתחיל ונגמר בעוצמה של הקהל, שקיבלה משמעות חזקה עם העוול שבהריסת אוסשיקין. הוא לא קשור יותר מדי לאנשים שמנהלים את המועדון. דוגמה קטנה לכך אפשר למצוא בהשוואה בין הרעש שהקבוצה הזו עושה בכל פעם שהיא מחפשת שחקן, לשקט ושלווה שבהם מכבי חיפה מנסה להביא חלוץ נוסף. שם, למרות האובדן של ארבעה שחקני הרכב, לא מתנהגים כאילו הכל יקום וייפול על שחקן אחד. יהיה חלוץ? טוב. לא יהיה? גם טוב.

גם היום, למרות מעמד בכיר יותר באירופה, הפועל תל אביב רחוקה מאוד ממכבי חיפה. ההתלהבות של בעליה לשפוך כסף – בין אם זה ברכש ובין אם זה בהשארת השחקנים הקיימים – רק מדגישה את חוסר ההתלהבות של יעקב שחר, עליו נרחיב בשבועות הקרובים במדור. הריאליות החמוצה של שחר בשנים האחרונות וחוסר הרצון שלו לחלום מעבר למנטרה ששחקן ישראלי לא שווה יותר מ-150 אלף דולר לעונה, רק מעוררים את השאלה מה היה קורה אם שחר היה מונע מאותן עוצמות של דחפים כמו ראשי הפועל תל אביב ומנסה לשבור את התקרה שהוא הניח קודם לכן מתחת לכדורגל הישראלי. בכל מקרה, בטווח הארוך, שחר ינצח גם אותם.

4:1 במחזור הפתיחה לא יכול לשקר יותר מדי. יותר גרוע מזה לא יכול להיות, אבל לא בטוח כמה טוב יותר יכול להיות. למרות שזה מחזור ראשון, עמדת המוצא היא מאוד בעייתית. אחת הדרכים שעומדות בפני מאמן בית"ר, אורי מלמיליאן, לשנות זאת, היא סטיבן כהן. לכאורה, מדובר בעוד שחקן טוב שחוזר לסגל, אבל סטיבן כהן יכול לכלול שינוי הרבה יותר גדול מעוד שחקן בהרכב. סטיבן כהן זה שחקן שאפשר לתת לו את אחד המפתחות לקבוצה, שחקן שיכול להעביר את בית"ר לפאזה קצת שונה. כמו שבית"ר נראתה בנתניה, סטיבן כהן יכול לפתור לה הרבה בעיות של דינמיות, של דמיון, של כיבוש שערים ועומס גדול מדי על דריו פרננדז. בעונה הקודמת של הארגנטיני בבית"ר היו לו את יצחקי וברוכיאן בכושר טוב כדי להוריד ממנו משא של קבוצה שלמה, הפעם הרבה יותר מדי נופל עליו והיריבות מתרכזות בסגירה שלו. סטיבן כהן יכול לעזור לו, לברוכיאן ולעוד הרבה שחקנים, תלוי כמובן בפאזל שירכיב מסביבו המאמן והחלק שהוא ייתן לקשר היהודי מצרפת.