האחרים

יפן, 2006. חצי גמר אליפות העולם. ספרד, ארגנטינה. שתיים מהנבחרות הטובות בתבל. השעון מתקתק ואז, עמוק בתוך רבע אחרון של משחק צמוד למדי, פאו גאסול – כוכבה הבלתי מעורער של נבחרת ספרד - מנסה להסתובב על הסנטר הארגנטיני פבריציו אוברטו בדרך לעוד שתי נקודות, ומבצע תנועה לא נכונה עם הרגל. הסופרסטאר הספרדי נשכב על הרצפה, ונראה כמי שחרב עליו עולמו. אחרי עבודה פיזית על בסיס יומיומי במשך מספר שנים, גאסול כבר מכיר את הגוף שלו היטב. גם הוא מבין, ככל הנראה, שלא מדובר בכאב סביל; הפעם, זהו כאב שישבית אותו עד סיום המשחק הגורלי הזה. לפחות.

האח הקטן לבית גאסול, מארק, נזעק מהספסל ועוזר לפאו לקום ולדדות אל מחוץ למגרש, תוך שהשניים, בשוט הטלוויזיוני המושלם, באחד הרגעים המרגשים שידע הענף בשנים האחרונות, מחובקים ומתקשים לעצור את הדמעות. ההמשך של העלילה ידוע ומרגש לא פחות: אנדרס נוצ'יוני הארגנטיני מחטיא שלשה חופשית עם הבאזר ששולחת את הספרדים הלאה על חודה של נקודה, ובגמר הגדול, מארק הצעיר ממלא את חסרונו של פאו הפצוע בתצוגה מפתיעה, כל הדרך לניצחון ענק על היוונים וזכייה בתואר.

אולם קצת מתחת לקתרזיס של פאו ונבחרת ספרד - שנראה כסצנה שנלקחה מדרמה הוליוודית מאוד-מאוד בנאלית - הסתתרו להן לא מעט השלכות ומשמעויות חדשות עבור הספרדים בבוקר שלמחרת. ספרד הראתה לעולם, אך בעיקר לעצמה, שמדובר בנבחרת חזקה ומאוזנת, שמסוגלת לשמור כמעט על אותה רמה גם ללא הסו-קולד כוכב-על שלה, בניגוד ברור לנבחרות אחרות שפרחו בשנים הללו.

היום, ארבע שנים אחרי מפגן הכוח המרשים בגמר ביפן, ניצבת נבחרת ספרד מול אתגר דומה, אם כי כזה שיימשך למשך האליפות כולה: פאו גאסול הגדול, אחרי עונת שיא בליגה הטובה בעולם, יצפה בנבחרתו מרחוק ולא ישתתף באליפות. זו, מצידה, תנסה לחוש שוב את אותה עוצמה שאפפה אותה אי שם בקיץ 2006, וכדי לעשות כך היא תשתדל לקיים שוב את הקלישאה הנושנה: השלם גדול על סך חלקיו.

עלייתו המטאורית של הכדורסל הספרדי בעשור ומשהו האחרונים, למעמד ברור של מעצמת הכדורסל השנייה בגודלה על פני הגלובוס, קשורה באופן ישיר להתנהלות נכונה ובריאה של כלל העוסקים במלאכה לאורך שנים. טיפוחה של הנבחרת הספרדית, לעומת זאת, אמנם מיוחסת למודל הניהולי הספרדי ברמת המאקרו, אך ברמת המיקרו מקור כוחה הושפע מאלמנטים אחרים יוצאי דופן.

מה שמייחד את הנבחרת הספרדית מרוב יריבותיה, כך עושה רושם, הוא כוח ההתמדה ותחושת המחויבות המלווה כל ספרדי שנקרא לדגל. בעידן שבו הפטריוטיות בכדורסל הוא זן הולך ונכחד (ומי שחושב אחרת, שיביט ברשימת הנעדרים הנרחבת מהאליפות הנוכחית), ספרד היא אולי אנטי-תזה למגמה הרווחת כיום. גיוס מקסימום הכישרון שבנמצא הפך כמעט למשימה בלתי אפשרית עבור מאמני נבחרות, גם כאלו בעלות תרבות ומורשת ענפה של כדורסל, ואילו באספניה סוגיית ההתייצבות לדגל כלל אינה מוטלת בספק. למעט מקרים חריגים באמת - אין חיסורים. אין תירוצים.

די להעיף מבט בכלי המדיה בספרד בכדי לספוג את אותה תחושת שליחות שהמריאה עם השחקנים לטורקיה. ב-2007, לקראת אירוח היורו באסקט, הייתה זו משימה לאומית; אחר כך כמיהה עזה לתואר; והפעם? חלון הזדמנויות נדיר כדי לערער עוד קצת את ההגמוניה האמריקאית.

חואן קרלוס נבארו, פליפה רייס וחורחה גרבאחוסה, שמהווים במידה רבה את ליבת הנבחרת, הם גם הסמן העיקרי להתמדה הספרדית. שלושת השחקנים הוותיקים יסגרו באליפות הקרובה עשור שלם שבו ייצגו מדי קיץ את המדינה. איך שלא מסתכלים על זה, מדובר ביתרון מספר אחד של הספרדים אל מול מי שכולם מצביעים עליה כיריבתן העיקרית. לנבחרת ארצות הברית עדיפות מבחינת אתלטיות, כוח מתפרץ וכשרון נטו, אולם כל התכונות הללו חלות על סגל חסר כמעט כל נסיון בזירה הבינלאומית, סגל שהתגבש בזה הקיץ. לספרדים יתרון מוחץ בתחום זה. הם כבר ראו הכל.

אז לספרד יש עמוד אש המלווה אותם, אבל האם בסיטואציה הנוכחית יכולה הנבחרת לכבוש את היעדים שהציבה, גם ללא השחקן המרכזי שלה? לפרננדו גורדו קרוז, כתב מגזין הכדורסל הספרדי "סולובאסקט", יש תשובה חד משמעית בעניין. "פאו הוא הכדורסלן הספרדי הטוב בהיסטוריה, וכנראה גם אחד הסנטרים הטובים בעולם נכון להיום, לכן מן הסתם לחסרון שלו תהיה השפעה גדולה על הנבחרת. ההבדל הוא שפאו עבור ספרד הוא לא חזות הכול, כמו נוביצקי בגרמניה, או כמו ג'ינובילי בארגנטינה".

החיסרון שלו גדול מאוד, אבל הוא לא חייב להיות גורם מכריע", ממשיך קרוז. "אין לו תחליף אמיתי, אבל גם בלעדיו יש לנו סנטרים ברמה גבוהה מאוד כמו מארק גאסול, פראן ואסקז או פליפה רייס. חוץ מהם יש לנו גם כמה וכמה שחקנים ברמות הכי גבוהות, שיצטרכו להתעלות ולמלא את חסרונו של פאו. הנבחרת שלנו אף פעם לא היתה תלויה בשחקן אחד".

מה שמוביל אותנו לבעיה מסוימת. בעוד שחוזה קלדרון הפצוע לא ייטול חלק באליפות גם כן, מעל ראשו של שחקן נוסף שאמור היה להנהיג - רודי פרננדז - מרחפת סאגת הקנס שהוטל עליו מטעם הליגה, בעקבות התבטאויות מצד סוכנו לגבי ניסיונותיו לעבור מפורטלנד בטרייד, שלא עלו יפה. אם לשפוט על פי משחקי ההכנה, משהו בהחלט משפיע על רודי: הקנס, החלודה, העונה המאכזבת למדי בפורטלנד. ייתכן והאליפות הקרובה תוציא אותו מהברוך, אך יותר סביר שספרד פשוט תפנה למקור אחד שיספק לה מנהיגות.

"לה בומבה" נבארו היה גם מי שעשה זאת ביורובאסקט 2005, שם, ללא פאו גאסול, רשם אליפות נהדרת מבחינה אינדיבידואלית עם 25.2 נקודות למשחק. עם עצם מינויו לקפטן, שם המאמן סרג'יו סאקריולו את המפתות בידיו של השוטינג גארד הקטלני. "נבארו יהיה האופציה ההתקפית הראשונה עבור הנבחרת", קובע קרוז. "ויש לכך סיבה טובה: הוא הוכיח לאורך השנים יותר יציבות מכל אחד אחר בנבחרת היום, והוא סמל אמיתי בספרד".

כשנקרא מארק גאסול לסגל הנבחרת לראשונה, לקראת אליפות העולם המוזכרת מעלה ביפן 2006, גבה קולקטיבית הורמה בספרד בפרט, ובעולם הכדורסל בכלל. מארק היה נחשב אז בעיקר לגוף גדול, אך לא נודע, איך לומר זאת בעדינות, בזכות יכולות הכדורסל המופלאות שלו. רבים ייחסו את בחירתו של האח לזימון חברתי על פי רצונו של פאו, ולא לבחירה מקצועית פרופר. אך במשחק הגמר המדובר של האליפות היה מארק השפן שנשלף מהכובע, ועם יכולת מפתיעה והגנה מצוינת על סופוקליס שחורציאניטיס, הפך לשיחת היום. למרבה האירוניה, בדיוק במקום בו דובר על מארק כגימיק שעומד לעשות קריירה בזכות היותו "האח-של", החלה גם דרך החתחתים של מארק בדרך להכרה כשחקן מצוין בפני עצמו.

גאסול ג'וניור בנה לעצמו מעמד לאט לאט בג'ירונה הספרדית, עד שלבסוף רשם עונה נהדרת שזיכתה אותו בתואר ה-MVP של הליגה הספרדית. מיד אחר כך קיבל חוזה בממפיס ורשם שתי עונות ראשונות מוצלחות מהמצופה. סקאריולו ביקש להדגיש לפני מספר שבועות את התפקיד אותו הוא מייעד למארק. "הוא יהיה האופציה הראשונה שלנו מתחת לסלים הפעם, אני בטוח שהוא יתרגל לתפקיד החדש שלו במהירות".

לפחות בינתיים, כל הסימנים מראים שסקאריולו צדק. במשחקי ההכנה הוביל מארק את הספרדים בנקודות, ולא ירד באף משחק ממספרים דו ספרתיים. באליפות הקרובה, לראשונה על תקן אחד השחקנים החשובים בנבחרת, יש למארק הזדמנות מצוינת להשלים את הליך הגירושין מהצל של אחיו הגדול, ולהיצרב בתודעה הספרדית ככוכב בפני עצמו. אך לא כזה שיהיה גדול יותר מהנבחרת שעוטפת אותו, כמובן.