בשנה שעברה, כשרשות השידור רכשה את הזכויות על המשחק המרכזי בליגת העל, נהנה ערוץ 1 מסיטואציה חלומית. אף גוף תקשורת אחר לא ניגש למכרז והמתנה נפלה על רוממה משמיים, כשחוסר הציפיות שיחק לידיים של הערוץ. בהיעדר חובה מסחרית למפרסמים וצורך במרוץ מטורף אחרי הרייטינג, המוצר שהוגש כלל פאנל ארוך בפתיחה ובסיום, נראה נקי וטהור יותר ושדרג את חווית הצפייה. אחר כך הגיע המונדיאל, במהלכו המשיכה המניה הירושלמית לנסוק, עד שהגיעה לפופולאריות שיא שבה לא נגעה לפחות עשרים שנה.
את עונת 2010/11 פתח ערוץ 1 מעמדה שונה לחלוטין, אחרי שני קמפיינים מוצלחים וניצחון במאבק לא פשוט על זכויות השידור, שהטביע חותם על הלגיטימיות שלו והפך אותו לשווה בין שווים. בערוץ ידעו שיהיה קשה לשחזר את ההצלחה אחרי שנה כזו, אבל לא התכוונו להרים ידיים. מבחינתם, אפשר לעבור את הרף גם בלי הרוח הגבית שקיבלו אשתקד מהציבור עקב שנאת המן וללא מסך הטאץ' המשוכלל. ה-וי הראשון שניתן להם סומן לפני שריקת הפתיחה למשחק בין מכבי תל אביב למכבי חיפה, עם כתבות צבע קליפיות ועכשוויות במקום הידחקות אל מחוזות הנוסטלגיה שהיו חביבים כל כך על הערוץ בעבר. הקילומטראז' שצבר בוני גינצבורג בשנה האחרונה הפך אותו לסביר פלוס בעיני רוב הצופים, והוא כבר צף בקרוז קונטרול בהעברת השידור. גינצבורג הפך להיות אחד מאנשי הספורט הבודדים בהיסטוריה של הספורט הישראלי שמתקרבים בביצועיהם על המסך לאלה שרשמו על המגרש.
לגינצבורג נצמדו מוטי איוניר ואלון מזרחי, שלמרות היובש הכרוני שיוצא מגרונם, הם שני הפרשנים הטובים שיכולה הטלוויזיה הישראלית להציע מדברים לעניין, מנתחים היטב את המהלכים ולא זורקים לחלל האוויר קלישאות, שיפור עצום להרכבים הברברניים שהיו מנת חלקנו בקיץ. קצת חבל שלא איוניר ולא מזרחי עלו לעמדת השידור עם מאיר איינשטיין. זו כבר לא חוכמה לרדת על דני נוימן (אי אפשר, פשוט אי אפשר יותר עם הביטוי "תוריד את הגוף"), ואף אחד לא מצפה יותר שיפנה את הכסא, אבל כשהאלטרנטיבות הטובות יותר נמצאות כמה מטרים מתחתיו, מותר לנו להתאכזב שוב.
יכול להיות שלנמני לא היו מילים?
דווקא כשהכל נראה טוב, בערוץ 1 החליטו לבעוט בדלי ושלחו למשחק כל כך חשוב וחגיגי שדר קווים אחד בלבד, ליאן וילדאו. רק בשבת ראינו כמה גדולה התרומה של שדר קווים שצמוד לקבוצה אחת. שרון דוידוביץ' מספורט2 עמד ליד ספסל הפועל תל אביב ודיווח על ההתפרצויות של אלי גוטמן, על ההכרזה העצמית "אני אפס" ועל העימות עם גבי קצרה, אירוע שהפך מאוחר יותר לשיחת היום. אפשר להתווכח על האיכויות של שדרי קווים, אולם אי אפשר להמעיט בחשיבותם, במיוחד במשחקי פתיחת עונה שאמורים להלעיט את הצופים בצבע ובמידע.
בהיעדר סיוע, וילדאו נותר חסר אונים בין הספסלים. איינשטיין עבר אליו פעם אחת בלבד במחצית הראשונה, בדקה ה-30 (לפחות שתי דקות לאחר פציעתו של ברק יצחקי) ופעם אחת בשנייה, בדקה ה-74. סביר להניח שהסיבה שהשדר הראשי לא שיתף יותר את וילדאו במשחק היא שלאחרון כמעט לא היה מה לדווח, משום שעבודה בין שני ספסלים, במיוחד בתנאי החום ששררו בבלומפילד, פשוט בלתי אפשרית. הרי לא יכול להיות שלנמני לא היה מה להגיד ולא ייתכן שבספסל של מכבי חיפה נשארו אילמים, נכון?
בסיכומו של דבר, ערוץ 1 קיבל ציון עובר על עוד ערב טוב של שידור כדורגל, אבל מבחינתנו אין ברירה אלא להניף לכיוונו כרטיס צהוב כבר בדקות המוקדמות של העונה. במונדיאל לא היו שידורי קווים, רק שבטורנירים כאלה אנחנו מקבלים את זה כברירת מחדל ובמגרש הביתי שלנו לא. בטח לא כשהאלטרנטיבה היא לקבל את כל האינפורמציה מדיאלוגים בין איינשטיין לנוימן.