דרך צלחה

גילי ורמוט (וגם איתי שכטר) לקח הקיץ את ההימור הכי גדול. הוא ויתר בסיום עונת חייו על ההזדמנות הכי נכונה מבחינתו לחזור לאירופה כדי לנסות ולהגיע עם הפועל תל אביב לליגת האלופות. לכן, כדי לא להצטער על כך, ורמוט חייב קודם כל לעלות לליגת האלופות, אבל בין אם כן ובין אם לא, רק עונה שתשכנע קבוצות באירופה שאפשר להגיש לו הצעה נוספת כי עדיין מדובר בשחקן הטוב בליגה הישראלית, תשים חותמת של הצלחה עבור מי שמגיע ל-2010/11 בעמדה הכי לא נוחה: שחקן העונה

הסיפור של מאור מליקסון הולך יד ביד עם זה של הפועל באר שבע, וכך גם ברף ההצלחה שמצפה לו ב-2010/11: קודם כל, להישאר השחקן הכי משפיע והכי חשוב בהפועל באר שבע של ניר קלינגר ושחקני הרכש שבאו איתו. זאת, אך ורק תוך התקדמות בטבלה יחד עם הקבוצה והתבססות בחלק העליון. בסופו של דבר, מליקסון צריך לסיים את העונה כשחקן נבחרת מוכח, בטוח, בעל מעמד ובעל סיכוי להיות חלק מהרוטציה של פרנננדז

העונה שעברה של ברק יצחקי היתה טובה רק מבחינת סטטיסטיקה אישית, אבל העונה הזו הוא יישפט קודם כל מבחינה קבוצתית. הבעיה הכי גדולה של יצחקי היא התחושה שהוא משחק כאילו אין לו כבר במה להשתפר, שאם הוא יעשה את מה שהוא עושה כרגיל, כלום לא יעצור אותו. תג המחיר במכבי ניער ממנו מעט מהביטחון המעצבן הזה, אלא שלא זה מה שיגדיר את העונה שלו כמוצלחת. אלא קודם כל המקום שבו מכבי תל אביב תסיים והתואר שאותו היא תיקח. יצחקי יכול לסיים את העונה עם חמישה שערים ולחייך, כל עוד משימתו העיקרית תושלם: מכבי אלופה

גם יניב קטן נכנס לרשימת המצטיינים של העונה שעברה די במקרה. הוא פתח את העונה נהדר, אבל דעך עם כניסתנו לחורף ושובנו אל הקיץ. קטן, בהיותו השחקן הכי טוב והכי חשוב של מכבי חיפה, ייבחן כל הזמן על רקע מה שעבר בעונה שעברה: להראות שמכבי חיפה יכול להצליח גם איתו וגם בלעדיו. שלקבוצה יש עוד רעיונות התקפיים חוץ ממנו. שהוא לא כופה את עצמו יותר מדי על סגנון המשחק וכך גם הפציעות הרבות שלו לא משתקות את היכולת הקבוצתית. קטן סיים את העונה שעברה עם השוואה לא מחמיאה לשלטונו של אבי נמני במכבי תל אביב, העונה הוא יהיה חייב להשכיח אותה

כבר במשחקי גביע הטוטו אריאל הרוש הוכיח שהעונה הקודמת שלו לא היתה פאטה מורגנה ובטח שלא מקרית. אלא שהליגה הרגילה ארוכה יותר, מסוכנת יותר, וההגנה של בית"ר, עם מגן ימני תוקף במיוחד מצ'ילה ומגן שמאלי שהוא שמאלי אבל לא מגן, עלולה להפוך אותו לשחקן הכי עסוק בטדי העונה. ההצלחה של הרוש תימדד בכך שהוא לא ייתן לבינוניות של בית"ר להשפיע על חוסר הבינוניות שלו. הרוש צריך לפתח העונה את תדמית הצדיק בסדום, האיש שלא קשור לתמונה הכללית והשחקן הכי טוב בבית"ר. כן, הכי טוב

הסיפור של איתי שכטר דומה מאוד לגילי ורמוט. השחקן ויתר מראש על החלום האירופי ועל המומנטום הטוב ביותר לצאת ליבשת הגדולה, בשם התקווה לשחק עם הפועל תל אביב בליגת האלופות. כמו ורמוט, גם שכטר יימדד על אותה החלטה. עונה מוצלחת נוספת מבחינתו חייבת לכלול יציאה לקיץ הבא באותו מומנטום ואותו מעמד והצעה לעבור לחו"ל. שכטר כבר הוכיח לנו שהוא כישרון ענק, עכשיו מגיע כמו תמיד מבחן האופי: להראות שאי אפשר להשביע אותו כל כך מהר, בטח בגילו, בטח כשהוא יודע על מה הוא ויתר כדי להישאר כאן

להבדיל מהשמות הקודמים, היעד של דגלאס דה סילבה הוא הכי מוגדר והכי לא אמורפי: לצאת בינואר לחו"ל. לא אליפות, לא גביע, לא סמל אדום ולא שחקן חדש בכחול לבן. דה סילבה ירד מהמטוס לליל רק כדי לעלות עליו בינואר ולהתחיל בקריירה האירופית שלו שישה חודשים מאוחר מדי. עדיף שזה יהיה אחרי ביקור בליגת האלופות, אבל לא חובה

בעיקרון, שלומי ארבייטמן היה אמור להיות כאן, אבל החלוץ הגיאורגי יחליף אותו. הרבה בזכות המספרים שלו בעונה שעברה. אם ההצלחה של דה סילבה תימדד במטוס הראשון שייקח אותו מכאן בינואר, דבאלשוילי צריך להיזהר לא לעלות על המטוס הראשון בינואר. לא שזה מגיע לו, אבל לאחרונה הוא מצדיק יותר ויותר את תדמית זה שיותר מחמיץ מאשר יותר כובש. למכבי חיפה יש צרות גדולות ממנו, אבל כשמתחיל בלאגן מתחיל גם ציד האשמים והראשונים בתור הם הזרים. דבאלשוילי צריך להיות מספיק טוב כדי שלאף אחד לא תהיה סיבה להפוך אותו לשעיר לעזאזל

אניימה הגיע העונה לנקודת העל חזור. מדי עונה אנחנו מצפים ממנו למצוא קבוצה גדולה יותר ממה שיש בישראל ובסוף זה נגמר בעוד עונה נהדרת בליגת העל. עד עכשיו זה היה מסקרן, מפתיע, מוזר, אם זה יימשך גם העונה זה יהפוך לתווית. תווית השחקן שנתקע בישראל. אין כמו ישראל כדי להדביק תוויות, אפילו לשוער מפואר כמו אניימה. הדרך היחידה לברוח מזה היא לברוח מכאן. עדיף בימים שנותרו עד סגירת חלון העברות, אם לא אז בינואר, או לכל המאוחר במאי. אחרת, אפשר יהיה להריח את סוף הקריירה שלו