למיכל

זוכרת? זוכרת שביקשת ממני לספר לך למה אני אוהב אותו כל כך ואני סיפרתי לך איך את החמש עשרה שניות האחרונות של הקריירה השניה שלו אני ביליתי כששני מג"בניקים מיוטה תלויים לי על הקרסוליים ואני מלווה אותו עד לקליעה ההיא מעל בריון ראסל, ואיך שפתאום הפנקס נפל לי מהיד והדמעות התחילו לגלוש לי על הלחיים בלי שליטה. זוכרת? וכרצית עוד אז ישבתי וכתבתי לך עוד עשרת אלפים מילים.

זוכרת את הטלפון ההוא? ישבנו בדירה בקומה השניה ב"שלום עליכם", היה חצות והטלפון צלצל. מהצד השני היה כתב של הניוזוויק שביקש לבדוק איך העולם מגיב לפרישה ואת הבטחתי שבשנה הקרובה את תלבשי רק שחור לאות אבל, הבטחה שמצאה דרכה אל דפיו של המגזין היוקרתי. טוב, הם לא בדיוק ידעו שאת תמיד לובשת שחור.

זוכרת את מסיבת העיתונאים? הסתכלת על חואניטה במבט שרק נשים יודעות ואמרת, לאוויר, שזה הכל היא ואת בכלל לא מבינה מה הוא מצא בה.

כבר כמה חודשים שאני רוצה לכתוב לך שהוא חזר. מחפה עם שכל על כל גרם אתלטיות שאיבד. קולע קרוב לעשרים וחמש נקודות למשחק, אבל הרבה יותר פעיל בגזרות הסטטיסטיקה האחרות. יותר עגול, אבל עדיין צעיר. שהוא סוחב קבוצה של ארבע הולוגרמות (עם שני סנטרים שהם היחידים בעולם בכך שהרוחב והעובי שלהם שווה לפלייאוף. שבשבת האחרונה הוא חזר לשיקגו, ומחה דמעה, ושבר את שיא הקריירה שלו באיבודים (כדי להוכיח שגם בחלל יש תכונות אנושיות), וניצח. ששני הג'ריס בחרו לא לכבד אותו בנוכחותם (ואולי המילה לכבד אינה נכונה כאן), ושהטלוויזיה בחרה לשדר את המשחק הזה על פני משחק אחר שבו נפגשו שתיים מהקבוצות הכי טובות בליגה. ושחואניטה הגישה בקשה לגירושין.

די חרא פה. באופן מזרח תיכוני וגם אוניברסלי. הקאמבק הזה הוא לא ספורטיבי, הוא משענת מוראלית. בדיוק היום לפני שנתיים יצאת לסידורים. אני מכיר די הרבה אנשים שבונים על הקאמבק.