פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ממך ציפינו ליותר

        ההתעקשות הכלכלית והסירוב להכיר בחסרונותיו הופך את שאקיל לפאתטי. אסף רביץ עם 5 מסקנות מהקיץ הגועש ב-NBA

        מיכל מלא של דיזל

        לפני כעשור שאקיל אוניל היה שחקן הכדורסל הטוב בעולם. למשך כמה שנים טובות לא הייתה דרך הגיונית לעצור אותו, ורבים טוענים שבשיאו הוא היה הסנטר הטוב בכל הזמנים. הוא אחד מארבעת השחקנים הגדולים של עשרים השנים האחרונות ואחד מעשרת הגדולים בהיסטוריה, אבל זאת לא הסיבה לכך שהוא הפך לאחת הדמויות האהובות בספורט האמריקאי. מה שהפך אותו לפופולרי כל כך הייתה הגישה שלו; הוא היה הקוליות בהתגלמותה.

        אוהדים אמריקאים אוהבים לשפוט את הכוכבים שלהם במונחים של: "עם מי הייתי רוצה לצאת לשתות כוס בירה?". ובכן, שאקיל ניצח בקלות את כל היריבים בשאלה הזאת: הוא תמיד נראה רגוע, נינוח, חברותי, מצחיק ומעניין. תמיד כיף כשהוא בסביבה (ומי ששכח למה מוזמן לחפש את הריקוד שלו באולסטאר 2009). זאת הסיבה שהיה לנו קל להחליק לו את מעברי הקבוצות הרבים מדי, את הטונים הצורמים בהם עזב ואת הסכסוכים עם יותר מדי שחקנים גדולים.

        אבל בשבועות האחרונים הדיזל מותח את גבולות הקוליות שלו קצת יותר מדי. בעצם, אפשר להגיד את זה בצורה ברורה יותר: הקיץ שאקיל נראה פשוט פאתטי. הוא דורש יותר מדי כסף, מתקשה להכיר בחסרונות שלו ובעיקר מקושר ליותר מדי קונטנדריות. כרגע השם החם הוא בוסטון, כאשר גם דיבורים על מיאמי היו גם היו. כל זאת ועוד נותן תחושה של שחקן שרודף בכוח אחרי טבעת חמישית ומוכן לספח את עצמו לכל מי שתוכל לתת לו צ'אנס כזה.

        לא ברור מה יש לו לחפש בקלחת הזאת. הוא לא מייקל ג'ורדן שהיה זקוק להוכיח את עצמו גם בגיל 40 ולא קארל מאלון שחיפש נואשות טבעת בגיל הזה. בגיל 38 שאק יכול להרשות לעצמו לפנות לעסקי הבידור ו/או השיטור הקהילתי ולצחוק על כולם מהצד כמו שהוא יודע הכי טוב. למי יש כוח לעוד קבוצה ברזומה שלו, לעוד הצהרות בומבסטיות חסרות כיסוי ולעוד פלייאוף בו היריבה טוחנת אותו בפיק & רול עד שלמאמן נמאס והוא מוציא אותו? אם זה היה כל שחקן אחר – מילא; אבל שאקיל היה אמור להיות מעל כל זה.

        זמנכם עבר

        בכלל, למה כל כך קשה לכוכבים לדעת מתי מספיק? אחרי שכל השחקנים המעניינים של ההווה נחטפו, המשך הקיץ מחזיר אותנו אל ימי 2001 העליזים. פרט לדיזל, שני השמות החמים בשוק השחקנים החופשיים הם אלן אייברסון וטרייסי מקגריידי. טוב, נו, 'חמים' באופן יחסי, כי עושה רושם שאף קבוצה שמכבדת את עצמה לא מתקרבת לאחד מהשניים האלה.

        לעומת שאקיל, במקרה של AI וטי-מאק זה היה הרבה יותר צפוי. גם בשיא הקריירה שלהם הם התעקשו לא להיות מודעים לחסרונות שלהם וכבר כמה שנים שהתמונות שלהם מופיעות בהגדרה המילונית של פאתטי. מקגריידי אמנם רק בן 31, אבל דיבר על האפשרות של פרישה כבר לפני כמה שנים אם הגוף שלו לא יחזיק מעמד. הוא לא החזיק מעמד: טי-מאק נראה כמו הצל של עצמו בכל השנים האחרונות וקולע באחוזים מחרידים. אייברסון של השנים האחרונות הוא סיפור עצוב שאין צורך לחזור עליו. רוב הסיכויים שהם יגיעו לקבוצה בסגנון של הקליפרס ורק יפריעו שם.

        למה כל כך קשה לפרוש? אולי כי לא ברור מה העתיד צופן למי שכל החיים שלו סבבו סביב כדורסל. לסופרסטארים מהסוג הזה קשה לבצע מעבר אל אימון או ניהול, בטח אם מדובר בשניים שכשחקנים התקשו להפנים את חשיבות המשחק הקבוצתי. מצד שני, יותר מדי שחקני עבר הסתבכו בחובות, נגררו לקריירות ניהול נוראיות או סתם בזבזו שנים ארוכות מחייהם בחוסר מעש אחרי הפרישה הבלתי נמנעת. אולי אייברסון ומקגריידי פשוט מנסים לדחות את הקץ.

        פול? קוליסון!

        דל דמפס יכול לרשום לעצמו הישג ראשון ומרשים. לפי הדיווחים, הג'נרל מנג'ר החדש של ניו אורלינס הצליח להרשים מספיק את כריס פול כדי שהפוינט גארד המוכשר ייתן לו צ'אנס לחזק את הקבוצה ויירד מדרישת הטרייד. עכשיו מתחיל השלב בו דמפס יצטרך לעבוד ברצינות. הוא ככל הנראה קיבל חלון הזדמנויות של שנתיים, אחריו פול יכול להשתחרר מהחוזה ולהשאיר את הצרעות בלי כלום.

        ניו אורלינס עדיין מחזיקה בפוינט גארד אחד יותר מדי, ואם פול לא הולך, ההיגיון אומר שדמפס צריך לשווק את דארן קוליסון. אין שום סיבה להחזיק בקוליסון בשביל עשר דקות למשחק וניתן להיעזר בו כדי להתחזק בכל מיני מקומות ובעיקר כדי להיפטר מהחוזה של אמקה אוקאפור. כמה מהקבוצות שהתעניינו בפול בהחלט אמורות להתעניין גם בקוליסון (פורטלנד ודאלאס, למשל) ויכולות לתת חוזים גמורים וכשרון צעיר. גם ג'יימס פוזי יכול לעניין קונטנדריות. אם דמפס יצליח להיפטר מאוקאפור ופוזי, הוא יגיע לקיץ הבא עם מספיק מקום לשתי החתמות רציניות. בכל מקרה, רוב הסיכויים הם שבקיץ הבא העתיד של ההורנטס ייקבע. גם זה משהו, בהתחשב בשבועות האחרונים.

        האלופה חזקה מתמיד

        ג'ון הולינג'ר, איש הסטטיסטיקה של ESPN, כתב על המפסידות הגדולות של הקיץ והכליל בתוכן את הלייקרס. הסיבה? איחוד הכוחות של מיאמי מייצר קונטנדרית משמעותית שלא מאפשרת ללייקרס להיות הפייבוריטית הברורה לזכות באליפות ולהשיג ת'ריפיט נוסף. בלי להיכנס לנכונות הטענה - שהרי אנו עוד רחוקים מאוד מלדעת משהו לגבי הקבוצה המתגבשת במיאמי - הגישה של הולינג'ר בעייתית. איך אומרת טורנס ב-"מעודדות צמודות" (לטעמי, ה-"שרק" של סרטי הספורט): כדי להיות הכי טובים צריך להתמודד עם הטובים ביותר, ולנצח אותם. גם אם הולכת לקום במיאמי אימפריה, הלייקרס ממש לא צריכים להירתע מהאתגר. להיפך - הוא רק יחזק אותם. אני משוכנע שהלייקרס והסלטיקס של שנות השמונים לא היו מוותרות אחת על השנייה רק בשביל לזכות בעוד כמה אליפויות.

        ובלי קשר, האלופה יכולה לרשום קיץ שקט ויעיל מאוד. מיץ' קופצ'אק, שמותר כבר להכריז עליו כמנהל מבריק, הוסיף בדיוק את החתיכות החסרות לפאזל. סטיב בלייק הוא גארד טוב יותר מכל מה שהיה ללייקרס על הספסל בשנים האחרונות. הוא מנהל משחק טוב יותר, קלע שלשות טוב יותר ועושה קולות של שחקן קלאץ'. הוא ינהיג את החמישייה השנייה ועשוי להפוך ליורש של דרק פישר; מאט בארנס הוא שחקן הכנף האולטימטיבי לספסל של קונטנדרית - קשוח, אנרגטי, שומר טוב והקליעה שלו משתפרת משמעותית בפלייאוף. הוא יאפשר לפיל ג'קסון לתת לקובי לנוח יותר השנה וידאג שתמיד יהיו לו שני שומרים נהדרים בכנפיים (זה יהיה חשוב במיוחד אם וכאשר מיאמי תגיע); ולבסוף, תיאו ראטליף הקשיש מושלם לתפקיד הגבוה הרביעי שייתן הגנה וריבאונד במידת הצורך. כרגע הלייקרס מנסים להשאיר את שאנון בראון (במאבק צמוד עם עצמם). אפילו אם הם לא יצליחו, הם עדיין יגיעו לעונה הבאה טובים ושלמים יותר מתמיד.

        השלכות הפאסיביות

        המפסידה האמיתית של הקיץ הזה מבין הקונטנדריות היא אורלנדו. רק לפני חודשיים וחצי, ערב הגמר האיזורי מול בוסטון, היא נראתה בשלה ללכת עד הסוף. אחרי ההפסד לסלטיקס וההתחזקות של מיאמי, פתאום ברור שמה שיש לסטן ואן גנדי ביד לא יספיק כדי להתמודד ברצינות על אליפות בשנים הקרובות. המג'יק זקוקים לתוספת וכריס פול היה יכול להיות מושלם, אלא שכעת, כשהוא ככל הנראה ירד מהפרק, אורלנדו נראית בדרך הבטוחה להיות הקבוצה הזאת שכל שנה מגיעה לשלבים הגבוהים של הפלייאוף אבל ברור שאין לה יכולת לעשות את הצעד הנוסף. במילים אחרות, היא בדרך להפוך לדאלאס של המזרח.