פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ”פרשנים כאן לא מבינים טלוויזיה”

        פרשנים שבאו מהמגרש לא מרשימים אותו ("אני מפלח סטטיסטיקות יותר ממאמן"), שדרים שצורחים תוך כדי משחק מגוחכים בעיניו ("זו לא התרבות שלנו") וראשי ממשלות לא מזיזים לו כמו מיקי ברקוביץ’. עפר שלח, עכשיו על כיסא המרואיין

        - עפר, כמעט כל חיי אני נתקל בך – דרך מסך הטלוויזיה או נייר העיתון – אחת לכמה ימים בממוצע. שומע אותך מדבר על ספורט, פוליטיקה, ענייני צבא וביטחון, והכל באותו סגנון ידעני ובאותו טון סמכותי. כתבת רומן, ספרים על מלחמות. אתה רץ מרתונים. איך היית מגדיר את עצמך – עיתונאי? מגיש? טאלנט? פרשן? בדרן?

        שלח: אני עוסק רק בדברים שמעניינים אותי. בעיני אין הבדל בין התכוננות לשידור של משחק יורוליג, לבין זה שאני מדבר או כותב על אירועי המשט. קח את המשט כדוגמה: הלכתי לדבר עם האנשים שאני צריך לדבר, חפרתי איפה שצריך לחפור. יש לי ידע עמוק, שלא נובע מהעובדה שהייתי מ"פ בצנחנים. זה נובע מידע בסיסי, נרכש, שצברתי עם השנים. אני קורא ספרים. ובסוף, מדובר באותו סט של תכונות. הרי מה אנחנו עושים בתקשורת? מדברים עם אנשים, שואלים מה עומד מאחורי הדברים שלהם, מחברים את מה שהם יודעים על ההיסטוריה של אותם אנשים ובסוף מעצבים את דעתם. לדוגמא, אני מכיר את הנפשות הפועלות בצבא. פוגש אותן לאורך זמן. לומד עליהן. כתבתי שלושה ספרים על הצבא. לכל ספר ערכתי מספר תלת-ספרתי של ראיונות. יש סך ידע שהוא מצטבר. עם השנים למדתי לעשות את העבודה מהר ויעיל.

        פרשן הכדורסל עפר שלח (ימין) והשדר ניב רסקין (שמאל) (ברני ארדוב)
        אין הבדל בין התכוננות למשחק יורוליג לאירועי המשט. עופר שלח בפעולה עם ניב רסקין (צילום: ברני ארדוב)

        - יש כאלו שאומרים – עפר שלח הוא פרשן לענייני-כל. איך אתה מתייחס להגדרה הזאת?

        שלח: זה קשקושים של מדורי ברנז'ה. זה בולשיט. זה לא עושה לי כלום. בסוף אני יודע איך מתייחסים אלי בצה"ל, שזה בכבוד. כתבתי את 'המגש והכסף'. הרציתי עליו ביחידות צה"ל בערך 200 פעם. ומחוץ לצה"ל כמעט אף פעם לא. וזה אבסורד, כי זה ספר אזרחי, לא צבאי. אבל כשאני הולך לשם, אז החיילים מקשיבים. התחום שלי הוא לא טקטיקה צבאית; אני לא מתעסק בשאלה האם בפעולה איקס היו צריכים לבוא באיגוף מימין או משמאל. התחום שלי הוא הממשק בין החברה האזרחית לבין הצבא. הקונטקסט שבו הצבא פועל. בחינה של מעשים ספציפיים, בדרך כלל של הפיקוד. כשהתרחש המשט הייתי בחו"ל. שמעתי על האירוע, ותוך 10 דקות הבנתי בדיוק מה קרה, אפילו ברמה של מה לא בסדר בפעילות הצבאית נטו. מי שאומר שאני פרשן-כל, בדרך כלל או נורא מתפעל ממני, או שאלו אנשים שמנסים להשמיץ אותי. בשני המקרים מדובר באנשים שלא באמת מתעסקים במה שאני אומר.

        גיבור מעמד הפועלים

        - את הקריירה העיתונאית התחלת ככתב שמכסה את מכבי תל אביב בכדורסל, עבור מעריב, בסוף שנות ה-80'. תאר לי את תחילת הדרך שלך בתחום.

        שלח: הגעתי למקצוע אחרי שבעברי הייתי קצין בצנחנים. היה לי כבר תואר שני. אני מניח שנראיתי למכבי קצת מתנשא. עונת 87/88 הייתה מאוד מוצלחת ברמה המקצועית – באירופה מכבי העפילה לפיינל פור במינכן, עם הפסד אחד כל העונה לברצלונה. ובתוך זה מסתובב איזה אחד חדש, ויש לו דעות ויש לו טענות. זה לא היה קיים עד אז. הפיצוץ הראשון התרחש עם צביקה שרף. לקח לי ארבעה חודשים מהיום שהתחלתי לעבוד ועד אותו רגע –רגע שאני זוכר אותו, כי בפעם הראשונה שגירשו אותי מאימון זה היה ביום ההולדת שלי בפברואר. אתה הרי מכיר את זה על בשרך – בסך הכל זו פוזיציה די נוחה. אתה לא צריך לעשות חשבון. ברור שברמה האישית לא היה לי תמיד נעים. הרי כולנו רוצים שיאהבו אותנו. זו סיטואציה שמחריפה את הפוזיציה הטבעית של העיתונאי, שהיא פוזיציה של אאוט-סיידר. עשיתי מיילג' לא קטן על תקן ההוא שהולך מכות עם מכבי. זה לא הזיק לי בחיי המקצועיים. לא ראיתי דרך לסקר את מכבי אחרת. אתה די נהנה מעובדת היותך 'גיבור מעמד הפועלים', שפועל נגד 'כוחות הרשע'. אני זוכר את התקופה הזו לטובה.

        - כשאתה מסתכל על עיתונות הספורט של היום, מה אתה רואה?

        שלח: חל בעיתונות הספורט מה שחל בעיתונות בכלל, וזה תהליך של אטומיזציה. מבחינת ההיצע חל מפץ גדול. חלה התמוטטות של המערכות העיתונאיות הקלאסיות. אתה, למשל, לא יודע מה זו מערכת עיתונאית של פעם, מערכת שאתה חי בה כל היום. זה לא קיים יותר. אבל מה שיותר מפריע לי זה התהליך שעוברים העיתונאים עצמם. כמות האינטרסים שנכנסת לתוך העיתונות, הציניות של הקורא ביחס אלינו – כל אלו יצרו מצב שבו העיתונאי של היום עומד לבדו. וזה מחליש אותו. גם מעמד הביניים של העיתונאים התאייד – אותם עיתונאים שנמצאים 15 שנה במקצוע, שמרוויחים שכר סביר, לא של טאלנט, אבל סביר. מהאנשים שהיו איתי במעריב בתחילת שנות ה-90', חלקם הפכו לטאלנטים, אבל הרבה נטשו את המקצוע.

        - איפה בדיוק נמצאת הבעיה?

        שלח: הבעיה היא שאתה לא רואה עתיד. עיתונאי צעיר בימינו, או שהוא יהפוך לטאלנט, שהסיכוי הסטטיסטי שזה יקרה לא גדול, וזה גם לא תמיד תלוי בך, או שימצא את עצמו מתייבש במקצוע. זו חולשה. לכן הרבה עיתונאים, בדיוק ברגע שהפכו לטובים – עם ניסיון, מקורות, כל מה שמיילג' על הכביש עושה – נטשו, ועברו הלאה.

        - אני כבר לא יודע אם עיתונות בישראל של היום עדיין נחשבת למקצוע מכובד.

        שלח: אני מבין למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על 'מקצוע לא מכובד'. זה משהו שגם אני מרגיש אותו. והוא לא נובע בהכרח מהמהות של העיסוק העיתונאי, אלא ברמה של העיסוק של העיתונות בעצמה. שזה משהו שדוחה אותי ברמות – כל מדורי הברנז'ה, וההתמכרות למדורי הברנז'ה. נוצר מצב שבמקביל להתמעטות הערכים בתקשורת, הרבה אנשים שהם חלק מהתקשורת מתעסקים בעצמם באובססיביות שמגעילה אותי. אני, לדוגמא, לא יושב בפאנלים עם עיתונאים אחרים כדי לדון בתקשורת. על חדשות ברנז'ה אין לי מושג, אלא אם רביב (דרוקר, שותפו של שלח לתוכנית 'המקור' בערוץ 10, א.ג.) מספר לי.

        אבל מצד שני, תשאל את ניב רסקין על שיחה שעשיתי איתו לפני יותר מעשר שנים, כשהוא יצא מגלי צה"ל. הוא עשה דברים כאלו ואחרים בערוץ הספורט, ודי מהר התברר שיש לו פוטנציאל להיות שדר ספורט. הוא למד אז משפטים, ואנחנו אכלנו יחד צהריים ודיברנו על איך יראו חייו אם יהיה עורך דין, ולעומת זאת איך יראו חייו בתור שדר ספורט. אני חושב שהוא מודה לי על זה עד היום. אם אתה שואל אותי, להיות עו"ד או שדר ספורט – בעיני, זה לא כוחות בכלל. את היום-יום שלי לא הייתי מחליף עם עורכי דין, או אקדמאים, או אנשי עסקים. ובסך הכל, זה החיים שלך – מה שאתה עושה ביום-יום. אשתי הייתה רופאה. זה מקצוע קדוש בעיני. אבל כמות התסכולים והפוליטיקה והחיכוך היום-יומי בהמון דברים שהיו לה במקצועה – וזה מקצוע שאני מרכין ראש בפני מי שבחר בו – היו אדירים. היא לא הייתה מאושרת לקום ליומה יותר ממני. ובשורה התחתונה, אני לא מכיר מבחן טוב יותר. אז אולי בסוף היום עיתונות היא לא מקצוע מכובד. אבל עדיין יש לה הרבה כוח ומשמעות. בגילי אתה מבין שסך כל חייך הם הרגעים שבהם חיית סוג של אמת, לעומת סך הרגעים בחייך שבהם לא היית סוג של אמת. והיחס של הרגעים האלה בחיי, לעומת חבריי בעסקים או בצבא, הוא לדעתי גדול הרבה יותר.

        פרשנים בשקל

        - אתה משדר כדורסל כמעט 20 שנה. העיסוק בעיתונות ספורט עדיין מרגש אותך?

        שלח: הרגעים היחידים כעיתונאי שבהם אמרתי שאני לא מאמין שמשלמים לי בשביל לעשות את מה שאני עושה, כולם היו בספורט. ישבתי עם ראשי ממשלות, ואנשים שהיו הראשים של כמה מהמדינות הגדולות בעולם, וזה בסדר, אבל אני לא שוכח עד היום את הפעם הראשונה שמיקי ברקוביץ' אמר לי משהו על דבר שכתבתי. המקום ההיולי הזה, הפרימיטיבי הזה, לא הלך אצלי לאיבוד בכלל.

        - בקיץ שעבר ראיינתי את יורם ארבל. הוא דיבר בגנותם של פרשני ספורט שלא היו מעולם ספורטאים בפועל. למען האמת, הוא אמר שאתה יוצא מן הכלל במובן הזה. איך אתה מתמודד עם הטענות שמי שלא נגע בכדור מעולם לא ראוי לפרשן ספורט?

        שלח: מה זה 'לא נגע בכדור'? כשאני בשידור, אני לא מדבר על התחושה של הכדור על כף היד. אני מדבר על דברים שהם ידע נרכש. מה שצריך להשקיע כדי לרכוש את הידע, אני משקיע. אני לא מכיר על בשרי את התחושה של לעמוד על קו העונשין בשיא הלחץ. אני לעולם לא אהיה שם, ואמת, זה סוג מסוים של נכות. אבל מצד שני אני חושב שרוב האנשים שהיו על הפרקט והיום משמשים כפרשני ספורט בטלוויזיה, לא מקדישים למדיום הטלוויזיוני או למשחק עצמו דקה, וחושבים שזה שהם היו על הפרקט זה מספיק. עושים איזו מיתולוגיזציה לעניין הזה של ספורטאי בפועל. לדעתי, השאלה האם היית שם או לא היא אולי 10 או 15 אחוז. אתה יכול לעבוד קשה על 85 אחוז הנותרים, ולעשות אותם 120.

        אם מכבי צריכה שחקן גבוה, צריך להיות שחקן כדורסל בשביל לענות על השאלה? זה בבל"ת. זה אבסורד. הרוב המכריע של אנשים שמתפקדים כפרשני ספורט, הם אנשים שבמקום שמכבד טלוויזיה לא היו נותנים להם בכלל להתקרב לטלוויזיה. הם לא יודעים לדבר בטלוויזיה. וזה תנאי סף לעיסוק במקצוע. אין להם את זה, אבל העובדה שהם היו על המגרש, כביכול, מקנה להם את התפקיד. הם אנשים שלא טורחים ללמוד את המקצוע. בארה"ב אתה רואה אדם שעכשיו ירד מהמגרש, ולוקחים אותו לטלוויזיה, והוא מדבר כמו אדם שיודע לדבר בטלוויזיה. שאל 80 אחוז מפרשני הספורט בטלוויזיה בארץ מה החוקים של פרשנות בטלוויזיה – וזה המקצוע שלהם היום, הם כבר לא מאמנים או שחקנים – והם לא ידעו לומר לך. זה כמו לתת טור בעיתון למישהו שלא יודע לכתוב. הוא אולי היה במקום שכתבו עליו, אבל הוא לא יודע את האל"ף-בי"ת, אז מה כל זה נותן לו?

        - אני מניח שזה מרגיז אותך כשמדברים על 'פרשנים בתיאוריה'.

        שלח: זה מגוחך. שידרתי יותר משחקי כדורסל מאשר איזשהו מאמן בכדורסל הישראלי אימן. שידרתי כמעט 2,000 משחקים. הדיון הזה הוא כבר הרחק מאחורי. היום כבר לא מעניין אותי מה יגידו עלי. ולמרות זאת, כשאני הולך לשדר משחק, אני מפלח סטטיסטיקות של הקבוצה היריבה יותר מאשר עושה המאמן של הקבוצה שאני משדר. שוב, העובדה שלא הייתי פיזית על הפרקט זה משהו שניתן לכפר עליו. ובסופו של דבר, הטענות הללו נאמרות על ידי אנשים שלא מכבדים את המקצוע שהם חולקים איתי. כי אם הם היו מכבדים את המקצוע, הם בכלל לא היו עולים על מסך טלוויזיה.

        בכלל, אני לא אוהב את המילה 'פרשן'. אצל הישראלים, פרשנות זה לחזות את העתיד. מגוחך. אם הייתי יודע מה יהיה בעתיד, הייתי ממלא ווינר. זו שטחיות איומה. בסופו של דבר, כל כלי תקשורת מרכזי שמשדר כדורסל או מעסיק אותי או רוצה לעבוד איתי. כל הדיבורים הללו קיימים אולי בראיונות במדורי הברנז'ה, אבל לא במציאות.

        - איך היית מגדיר את עצמך כפרשן ספורט? חיפשתי את המילה המדויקת, והתקשיתי למצוא. בסוף עלה לי 'סטרילי'.

        שלח: סטרילי? אני חושב שאני מערב המון רגש. אבל זה רגש שהוא כלפי המשחק. כפרשן, לצרוח זה לא התפקיד שלי. בהרגל הישראלי, יש מסורת שכשיש גול השדר צריך לצרוח. אני לא אוהב את זה. הרגע צורח. אבל אני מאוד מתרגש. הרגע הוא כל כך מפוצץ, הצופה צורח בבית בטירוף, אז גם השדר צריך לצרוח? תרבות השידור של הארגנטינאי היא לצרוח 'גול' חצי שעה. אבל זה חלק מהתרבות שלו. שדר ישראלי שעושה את זה, זה מגוחך בעיני.

        אופירה והחבר'ה

        - אתה שמח ממה שקורה בערוץ הספורט בשנים האחרונות?

        שלח: בישראל, בכל מקום שיש תחרות, המשמעות היא או שמישהו יפשוט רגל, או שהצרכן יפסיד. האבסורד הוא שכשערוץ הספורט היה מונופול, עם רגולציה חזקה, הוא נתן לצרכן מוצר טוב יותר מכפי שהוא נותן היום. אבל להאשים את הערוץ בבצע כסף זה מצחיק. זה נובע מחוסר ידיעה. מה שנראה לצרכן בתור כוחנות, הוא לאמיתו של דבר פאניקה הישרדותית. אני לא מצפה מהצרכן להבין את זה. מה שצריך להיות בארץ, כי זו מדינה קטנה, זה מקסימום שני ערוצי ספורט, עם רגולציה סובייטית. ואז תוכנית כמו 'חמישיות' לא תעבור לערוץ חמש פלוס פלוס. אין כאן רגולציה על מה שהצרכן צריך לקבל בחבילת השידורים הבסיסית, שזו חבילה עם בסיס מגוון וראוי. לך לערוץ הספורט, והם יראו לך שבמצב של היום הם פשוט לא יכולים להחזיק דבר כזה.

        בימים שערוץ הספורט היה מונופול, גם העובדים שלו הרוויחו יותר טוב. היום פשוט אין כסף. המלחמה בין ערוץ הספורט לצ'רלטון גורמת להקזת דם נוראית בין שני הצדדים. המחירים שמשלמים בארץ על הזכויות לצ'מפיונס ליג הוא לא הגיוני.

        - לא רק עם צ'רלטון קיים מאבק חריף; גם המלחמה עם וואן, עושה רושם, לא מיטיבה עם ערוץ הספורט.

        שלח: המאבק הזה נגזר מהתחושה שהשוק היחיד שיש לו אפסייד הוא שוק האינטרנט, גם לקראת השילוב בין האינטרנט לטלוויזיה. ואז, מאחורי המאבק העיתונאי-לכאורה על מי ישיג את השם של הזר הבא של מכבי, פתאום נערמים אינטרסים מדהימים. הרי מי זה וואן – אופירה אסייג והחבר'ה האלה? לא. וואן זה נוני מוזס. הקרב בין ערוץ הספורט לוואן נהיה קרב על סכומי הכסף הגדולים ביותר במשק הישראלי. התחושה היא שמי שיישאר עומד בסופו של דבר, הוא זה שישלוט במשק הישראלי. זה מה שמייצר את ההיסטריה.

        ohad@walla.net.il