מונדובאסקט 2010: איך אומרים 'ליי-אפ' בטורקית?

    זהו לא חלום

    הכוכבים ויתרו, ולכן נבחרת ארה"ב הנוכחית תיבנה סביב דוראנט. אלא שכאן רק מתחילות השאלות בנוגע לסגל לאליפות העולם

    אסף רביץ

    ובכן, גבירותי ורבותי, הקיץ נרגע. עד שלא יקרה משהו קונקרטי בגזרת כריס פול (ולא, שמות של קבוצות שהוא רוצה לעבור אליהן זה לא משהו קונקרטי) לא יהיה על מה לדבר ב-NBA. לכן, רוב העיניים בכדורסל האמריקאי מופנות כרגע אל עבר הנבחרת הלאומית שמתכוננת לאליפות העולם שתיפתח בעוד כחודש בטורקיה, ותוציא לדרך פרק נוסף באחת מעלילות המשנה המרתקות של העשור האחרון: מה קורה כשכוכבי ה-NBA מגיעים לזירה הבינלאומית?

    תקציר הפרקים הקודמים: עד שנות התשעים שחקני NBA לא לקחו חלק בנבחרת ארה"ב, שהייתה מורכבת ברובה משחקני קולג'ים. ב-92' זה השתנה, כאשר לאולימפיאדת ברצלונה האמריקאים שלחו את נבחרת החלומות המקורית שכללה את מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד וגם את שאר הכוכבים הגדולים של התקופה. זה עבד: הנבחרת המיתולוגית ההיא טיילה לתואר עם נצחונות בהפרש ממוצע של 44 נקודות. חלק מהכוכבים חזרו גם ב-94' ו-96' כדי לשחזר את הזכיות הקלילות בהפרשים אסטרונומיים.

    אך מהרגע שהתחלף המילניום התחלף גם הסיפור. לאולימפיאדת סידני ב-2000 האמריקאים לא שלחו את הכוכבים הכי גדולים, אבל ההנחה היתה כי מספיק שחקנים מכובדים (כמו ג'ייסון קיד, גארי פייטון, קווין גארנט, ריי אלן ואחרים) אמורים לעשות את העבודה מול שאר העולם, באותה קלות אופיינית. זה לא ממש קרה. הפעם כמה מהיריבות גילו התנגדות ממשית וליטא אף הייתה במרחק זריקה של אחד, שרונאס יאסיקביצ'יוס, מלנצח את האמריקאים בחצי הגמר. זה אמנם נגמר בסופו של דבר עם מדליית זהב נוספת, אך גם עם הרבה חששות ותהיות מצד האנשים שהיו בטוחים שהעולם נמצא בכיס שלהם.

    ב-2002 התחילו להגיע גם ההפסדים. ארגנטינה הייתה הראשונה לנצח נבחרת אמריקאית המורכבת משחקני NBA, בעוד שני הפסדים נוספים בטורניר השאירו את האמריקאים במקום השישי המביך. לאולימפיאדת אתונה הם כבר התכוננו ברצינות ודאגו להביא תותחים כבדים כמו טים דאנקן, אלן אייברסון ולברון ג'יימס (בתחילת דרכו), רק כדי להפסיד במשחק הפתיחה ב-19 הפרש לפורטו ריקו של אחד, קרלוס ארויו, בדרך לעוד טורניר עם שלושה הפסדים. גם את הגמר של אליפות העולם 2006 האמריקאים ראו מהיציע, לאחר הפסד ליוון בחצי הגמר. לכן, לבייג'ינג 2008 ארה"ב כבר שלחה את מיטב בניה: קובי בריאנט, לברון, דווין וויד, דוויט הווארד, כריס פול ואחרים, בתקווה לשחזר את ימי נבחרת החלומות. זה התחיל עם טיולים בשלב המוקדם ונגמר עם מדליית זהב, אבל גמר צמוד, מרתק ואיכותי מול ספרד הבהיר סופית: הזמנים השתנו.

    טוב לדעת (תוכן מקודם)

    צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

    על-ידי WE SURE חברה לביטוח
    לכתבה המלאה

    עדיין פייבוריטים

    אליפות העולם הקרובה בטורקיה (28 באוגוסט עד ה-12 בספטמבר) תהיה מקרה מבחן מעניין במיוחד. הכוכבים הגדולים שוב נשארים בבית והאמריקאים נאלצים לשלוח נבחרת צעירה ומוכשרת, אך לא יותר מזו של 02' או 06'. מחד, נסיון העבר מראה שבמצבים כאלה נבחרת ארה"ב פגיעה מאוד ומתקשה להסתדר עם חוקי המשחק האירופאיים (קו השלוש קרוב יותר, 40 דקות משחק, אין חוק של שלוש שניות הגנתי); מאידך, הם צברו לא מעט נסיון, הנבחרת מנוהלת טוב יותר היום והסגל של המאמן מייק ששבסקי הוא עדיין הרבה הרבה יותר מוכשר משל כל נבחרת אחרת. מכיוון שהיריבה המשמעותית ביותר (ספרד), תחסר את כוכבה הבלתי מעורער (פאו גאסול), האמריקאים מגיעים כפייבוריטים מובהקים לזכות בתואר, למרות הדמיון הראשוני לקמפיינים הכושלים.

    הסגל הרחב מונה כרגע 19 שחקנים והוא יצומצם בהדרגה ל-12 בשבועות הבאים. ה-19 הם: צ'ונסי בילאפס, רייג'ון רונדו, דרק רוז, ראסל ווסטברוק, סטפן קרי, טייריק אוואנס, או ג'יי מאיו, אריק גורדון, אנדרה איגודאלה, רודי גיי, דני גריינג'ר, קווין דוראנט, ג'ראלד וואלאס, ג'ף גרין, למאר אודום, קווין לאב, ברוק לופז, טייסון צ'אנדלר וג'בייל מגי (שבעצמו לא מבין מה הוא קשור). אז איך הופכים את החבורה הזאת לקבוצת כדורסל איכותית של 12 שחקנים? הנה כמה רעיונות.

    כוכב אחד

    דבר אחד בטוח, הנבחרת הזאת שייכת לקווין דוראנט. הוא השחקן הטוב ביותר, הכוכב הכי גדול והגו-טו-גאי המובהק. במידה רבה, עדיף לששבסקי להימנע מהקונספט של קבוצת כוכבים. אפילו עם קובי, לברון, וויד וכרמלו זה לא ממש עבד, ועל כן רק ניתן לשער שזה לא יעבוד בצורה עדיפה עם כוכבים צעירים וחסרי נסיון. המדד הראשון לפיו צריך לבחור שחקנים לסגל הוא עד כמה הם מתאימים לשחק כרול פליירס בקבוצה של דוראנט. לשניים שכבר עושים את זה בהצלחה באוקלהומה סיטי - ווסטברוק וגרין- צריכה להיות עדיפות לקבל מקום בסגל. שחקנים שפחות מתאימים – אוואנס ורוז, למשל – לא חייבים להיכלל בו.

    קליעה מבחוץ

    עקב האכילס הקבוע של הנבחרת האמריקאית. השחקנים עובדים קשה במהלך העונה כדי להביא את עצמם לשיא באיזור מאי, אחרי השיא מגיעה נפילה טבעית. לנבחרת רובם מגיעים בכושר קליעה רע מאוד ומקלים על היריבות לצופף את המשחק (דבר שקל יותר לעשות ביבשת הישנה). התמונה הקבועה במשחקי הנבחרת האמריקאית היא של שחקנים שמיידים שלשות חופשיות לחלוטין ובקושי פוגעים בטבעת. זו הסיבה המרכזית לרוב ההפסדים בזירה הבינלאומית (לסיבה השנייה - הגנה מול פיק & רול - אין פתרון פרסונלי אלא רק דגש באימונים).

    לכן, יש שני שחקנים שלדעתי צריכים להיות באנקר בסגל הסופי - סטפן קרי וקווין לאב. הראשון הוא הפיור שוטר הקלאסי, כזה שיתפור שלשות גם מתוך שינה וזו סיבה מספיק טובה להפוך אותו לשחקן רוטציה. לאב, לעומת זאת, נותן משהו שלא היה לאמריקאים בשנים קודמות - גבוה שקולע מבחוץ. יש לו יכולות של שחקן פנים אירופאי ואני בהחלט רואה אותו מציל לאמריקאים משחקים בעייתיים. בסגל המורחב יש יותר מדי שחקנים עם קליעה בינונית ומטה שרוב הסיכויים שלא יפגעו בעוד חודש - רונדו, רוז, ווסטברוק, איגודאלה, וואלאס ואודום. אם כולם יהיו בסגל הסופי, ששבסקי עלול למצוא את עצמו משחק עם הרכבים נטולי קליעה מבחוץ, וזה מאוד מסוכן מבחינתו. הוא יצטרך לוודא שיש לו שלושה קלעים על המגרש בכל רגע נתון.

    כושר אישי

    חלק מהשחקנים בסגל לא שיחקו בפלייאוף ומגיעים רעננים יותר; חלק סוחבים פציעות; חלק פשוט נמצאים כרגע בכושר טוב יותר מאחרים. זה יותר חשוב מהפוטנציאל, כי כשרון לא חסר וגם כי לשחקנים ברמה הזאת קשה לתפקד כשהגוף לא מגיב כמו שהם רגילים. ב-2006 כרמלו אנתוני היה הרבה יותר אפקטיבי מלברון ומוויד פשוט כי הוא היה בכושר קליעה טוב יותר. ההחלטה בין אריק גורדון לאו ג'יי מאיו, למשל, צריכה להתבסס בעיקר על השאלה מי מהם קולע טוב יותר כרגע. כנ"ל בין גריינג'ר לגיי. אם טייסון צ'אנדלר נמצא בכושר הכי טוב מבין הסנטרים באימונים זה יותר חשוב מכך שהוא לא עשה כלום בשנתיים האחרונות. אם ברוק לופז מתאושש מפציעה ולא מתפקד באימונים, עדיף שלא ייסע לטורקיה.

    נסיון

    בסגל כל כך צעיר, כל שביב של נסיון יהיה חשוב. לכן, צ'ונסי בילאפס הוא שחקן מפתח בנבחרת הזאת, אולי אפילו יותר מדוראנט. הוא ראה כבר הכל, הוא שחקן מאני טיים ויש לו את החבילה המושלמת לחוקים האירופאיים: קליעה טהורה, הגנה אישית מצוינת וקבלת החלטות מושלמת. גם לאודום ורונדו יש יתרון בכך שהם השתתפו בהרבה יותר משחקים מכריעים משאר שחקני הסגל. זאת הסיבה העיקרית להשאיר את שניהם.

    לוותר על משחק הפנים

    ששבסקי כבר הצהיר שהתפקיד העיקרי של הסנטרים אצלו הוא הגנה וריבאונד. בסגל הנוכחי יש רק שחקן אחד עם משחק פוסט - ברוק לופז - והוא לא בכושר טוב. גם ככה הרבה יותר קשה לייצר משחק פוסט אפקטיבי בחוקים האירופאיים והאמריקאים בהחלט יכולים להסתדר בלעדיו. משחק שמבוסס על ארבעה שחקני חוץ ושחקן פנים אחד הרבה יותר מתאים לנבחרת האמריקאית הנוכחית. אודום יהיה אחד מהסנטרים ודוראנט יתפקד כפאוור פורוורד כמו בקולג'ים (בלי פאו גאסול לא יהיה מי שינצל את החולשה הפיזית שלו). ככה יהיה כמעט בלתי אפשרי לצופף מול האמריקאים, וככה גם יהיה הרבה יותר קל לרוץ.

    הסגל

    לסיכום, אם הייתי צריך לבנות סגל של 12, הוא היה נראה כך: בילאפס, רונדו, ווסטברוק, קרי, גורדון/מאיו, איגודאלה, גיי/גריינג'ר, דוראנט, גרין, אודום, לאב וצ'אנדלר (אלא אם כן לופז יוכיח התאוששות מרשימה באימונים). לכל שחקן בסגל הזה יכול להיות תפקיד משמעותי ביום נתון ומול יריבה נתונה, בכל עמדה יש לפחות קלע חוץ אחד ולפחות סטופר אחד וההיררכיה ברורה: דוראנט הוא הכוכב ובילאפס המנהיג. ששבסקי אומר בינתיים את הדברים הנכונים ועושה רושם שהוא הפיק את לקחי העבר בכל הקשור לבניית סגל ולאופן השימוש בו. אולי אליפות העולם בטורקיה תסמן נקודת מפנה נוספת: השלב בו האמריקאים למדו איך להשתמש נכון בכשרון העצום שלהם בזירה הבינלאומית. ואולי לא.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully