שיעור ממייקל ג'ורדן

בימים האחרונים הייתי בבית הכנסת הידוע "גרינהאוס" אשר על גדות אחת מתעלות קהילת הקודש אמסטרדם, טיול שאחריו שקעתי בכתבה ארוכה למוסף סוף השבוע הקרוב של סידור הכופרים "הארץ". הכתבה עוסקת בעיקר בעובדה שכל הקיץ הגדול של השחקנים החופשיים היה ידוע מראש כבר מ-2006.

אבל השעות הרבות שקראתי על הנושא, השיחות עם עיתונאים אמריקאיים וקטורת השחלת, הנטף והחלבונה והסופר סקאנק ההידרואי שמחלקים ב"גרינהאוס", גרמו לי דווקא להעריך את הדור הנוכחי של שחקני ה-NBA. אני יודע שזה נשמע מוזר אחרי קיץ שכלל את מופע האימים של לברון, את העובדה שג'ו ג'ונסון קיבל את החוזה הגבוה ביותר מבין השחקנים החופשיים ואת הפיאסקו של הניקס (שבעצם ביקשו מהאוהדים שלהם לחכות עוד שנתיים), אבל קיץ 2010 הראה ששחקני ה-NBA לא זקוקים למחוות תיאטרליות ("אני לא הולך ללבוש יותר את גופיה מספר 23") כדי לכבד את השחקן הגדול בהיסטוריה.

אין שום דרך אחרת להבין את הסירוב של השחקנים החופשיים להגיע לשיקגו. זוהי עיר שחולה על ספורט, שוק טלוויזיה ופרסום עצום, יש בה יותר כישרון מכל קבוצה שהצמידה את תקרת השכר שלה לרצפה ומי לא רוצה לשחק עם רכז עצום, שחושב קודם כל על מסירה וגבוה מוכשר שלא אכפת לו מנקודות? הסיבה היחידה לאמירה הלא הנוקבת כלפי הבולס היא ההיסטוריה הקרובה ואיך שהקבוצה הזו סילקה את מייקל ג'ורדן מהמגרשים.

זה ששיקגו הצליחה להביא את קרלוס בוזר אומר הרבה על האופי שלו. מעניין הרבה יותר יהיה לראות איך שיקגו תשמור על דרק רוז. כבר יותר מעשור ששיקגו משלמת על האמירה שלה לפיה הנהלות מנצחות אליפויות. שחקנים כמו דווין וויד לא שוכחים אמירות כאלו. וויד ויתר על חוזה בעיר הולדתו והעיר שבו גרים ילדיו. במגרשי המשחקים שבהם גדל וויד יש חוק אחד ברור: הקבוצה המנצחת לא יורדת מהמגרש עד שהקבוצה האחרת מנצחת אותה.