הוציאו עליהם חוזה

אז הנה זה, הקיץ שכולנו חיכינו לו כ"כ הרבה שנים בדריכות, רק כדי לגלות ששאיפתם האמיתית של לברון, וויד ו-בוש היא לא להירשם בספרי ההסטוריה כגדולים מכולם, אלא לקיים את שבועת הצופים שנתנו איש לרעהו מתחת לאיקליפטוס בטיול השנתי של כיתה ו', בו נשבעו להיות חברים בלב ובנפש עד שהמוות (או קובי, בשאיפה) יפריד ביניהם. אולם לא התכנסנו כאן כדי לשפוך מילים על הבחירה מעוררת הרחמים של שלושת המוקיונים, כי כשבארזים נופלת שלהבת, תסמכו על אזובי הקיר שידאגו לא לפגר הרבה מאחור.

וכך, בזמן שעיני הליגה נשואות אל החלטה גדולה אומללה אחת, קל היה שלא לשים לב לעשרות החלטות אומללות אחרות שנפלו מדי יום ביומו במשרדי הליגה. הכתבה הזו אינה שייכת לוויד ולברון, גם לא לאמארה או לדיוויד לי, היא שייכת לגיבורים הקטנים של הקיץ - כלמיני טראוויס אאוטלו וג'יי ג'יי רדיקים, שניצלו את האנדרלמוסיה ופשוט הנהנו במבוכה בזמן שחוזי עתק הוגשו לפתחם, או ליוהאן פטרו, שכלל לא ידע שהוא שחקן כדורסל עד לרגע שבו הנטס שכרו את שירותיו בתמורה ל-10 מליון דולר ל-3 עונות. כשכל כך הרבה פיאסקואים מתרחשים בזמן כל כך קצר לנגד עינינו, לא נותרת לנו ברירה אלא לשבת בצד ולצחוק; כאילו, לצחוק, ולדרג.

ושוב, כשנדמה היה כי כלו כל הקיצים על קריירת ה-NBA של דארקו, הוכיח הסרבי העצבני שוב שהוא קורץ מאותו החומר ממנו קורצו חתולים סרבים עצבניים ושלף את אחת הנשמות שנותרו לו כדי להרוויח עוד חוזה אצל בעל קבוצה מבולבל שמשוכנע שבטוח היתה סיבה טובה לכך שמיליציץ' נבחר לפני כרמלו באותו דראפט מפורסם. מסתבר שדיוויד קאן, בהפסקות המעטות שהוא עושה בין איסוף פוינט גארדים מכל קצוות תבל, התרגש מסיפורו של מיליצ'יץ' על כך שמעולם לא קיבל צ'אנס אמיתי (למעט בדטרויט, אורלנדו, ממפיס, ניו יורק, ומינסוטה עצמה), עד שהחליט לזרוק מהקבוצה את הכוכב אל ג'פרסון ולהפוך את מיליצ'יץ' לפנים החדשות של הפרנצ'ייז הדועך. דארקו, מצידו, מוכיח בפעם המי יודע כמה שפראיירים לא מתים, אלא בסך הכל עוברים לנהל קבוצות ב- NBA, ונמצא בדרך הבטוחה לסיים קריירה עם למעלה ממיליון דולר פר מהלך כדורסל חיובי.

נכון, הוא יושב על חוזה של 5 מיליון דולר לעונה הקרובה, ונכון, הוא עושה רושם של הד קייס רציני שרחוק שנות אור מלהצדיק את הבחירה השנייה בדראפט העמוק של 2008, אבל בגיל 20 אפילו אני לא מעז להתחיל לסכם או לקבור את הקריירה של מייקל ביזלי. מי שהיה עד לפני שלוש שנים הכישרון הגדול ביותר של ליגת התיכונים האמריקאית מצא את עצמו הקיץ לפתע על תקן טלפון חוגה, כשפאט ריילי ומיאמי היט מציעים אותו חינם לכל דורש, כולל באתר אגורה, ובזה אחר זה עונים להם עמיתיהם בסירוב מנומס ורצים להחתים את דומיניק מגווייר.

נבצר מבינתי כיצד קבוצה כמו הנטס, למשל, מסרבת להמר על כשרון כמו ביזלי עם חוזה לעונה אחת בלבד שבמקרה הכי גרוע ידרדר אותם מ-14 נצחונות בעונה ל-12 בלבד, ואפילו שוללת לעצמה את טיעון ה"אווירת הלוקר רום" המפורסם כששניה לאחר מכן היא מציעה סכומי עתק לשחקן מתוסבך ואניגמטי לא פחות כמו טיירוס תומאס. משבר הביזלי נפתר לבסוף באופן אירוני משהו, לאחר שמינסוטה, שויתרה עליו שבוע לפני כן בשביל לקחת את מרטל וובסטר האגדי, התרצתה לבסוף והחליטה שיהיה מעניין להפגיש את ביזלי עם דארקו מיליצ'יץ', על מנת ללמדו כיצד לנהל את הקריירה לאחר שנבחרים במקום השני בדראפט.

והנה דווקא החלטה שאפשר בקלות למצוא את ההיגיון שבה, אלא שהיהגיון הזה עלול בהחלט להתגלות בקרוב בתור חרב פיפיות שקשה מאד להיפטר ממנה. אמנם צדקה אטלנטה כששמה לעצמה למטרה לשמר את השלד שחילץ אותה מעשור של לוטרי ומיקם את המועדון בשולי הצמרת של המזרח; אבל המחיר, אפעס, לא משהו.

עם חוזה גדול אחרון בכיס וקבוצה שדורכת במקום עם פיירול סתום ישנו סיכוי לא מבוטל שג'ו ג'ו יבחר באופציית הנמנום האיטי אל תוך שיפולי הקריירה שלו בזמן שאטלנטה תיאלץ לפשוט יד ולהתמודד עם חידוש החוזים של אל הורפורד וג'מאל קרופורד שמסתיימים בקיץ הבא, ומהווים חלק אינטגרלי מהשלד של ההוקס. אז נכון, סביר שללא החוזה הנדיב היה ג'ו ג'ו הולך לחפש את מזלו בגארדן, אבל לא עדיף היה להשקיע שליש מהסכום בגארד סולידי כמו ג'ון סלמונס למשל, ולהשתמש בשאר כדי לבנות קבוצה מאוזנת ובריאה יותר? גם מצידו של ג'ונסון עולים לא מעט סימני שאלה לאחר שהצהיר לא פעם ש"את הכסף שלו הוא כבר עשה ועכשיו הוא מחפש אליפות", ואז גילה שיש עוד קצת כסף שהוא לא הספיק לעשות, ואליפות תמיד אפשר לקחת בבית האבות, בברידג'.

והנה לכם הימור שפשוט הולך לעלות הרבה הרבה יותר מדי. גם לאחר 4 עונות בליגה, טיירוס תומאס, בעיניי לפחות, הוא עדיין שחקן שמסוגל לפרוץ ולהפוך לשחקן חמישייה לגיטימי ואולי אפילו קצת יותר מזה - בעיקר בזכות נתונים פיזיים מרשימים, פוטנציאל להגנה טובה, וכישורים בסיסיים שמתאימים מאוד לעמדת הפאוור פורוורד אותה הוא מתיימר לאכלס. מאידך, מדובר בשחקן שאינטליגנציה, בגרות, או אופי נוח לא מסתובבים בבריכת הגנים הרדודה שלו, ובבחור שנכשל בסיטואציה אידיאלית שהיתה לו בשיקגו - הן מבחינת הרוטציה והן מבחינת סגנון המשחק. טיירוס הוא אמנם שחקן מעולה להמר עליו, אבל לא ביותר מחצי הסכום שקיבל, ובטח שלא ל-5 עונות שלמות שיש סיכוי לא רע שחלק מהן הוא יעשה באירופה, או בכלא. תוסיפו לזה את העובדה שתומאס לא הבריק בחצי העונה שהיתה לו בשארלוט, ובעובדה שבוריס דיאו עדיין יושב לו על המשבצת, ותקבלו חוזה מאוד מאוד מוזר, וגרוע.

ואם בטיירוס עסקינן, אז מה נגיד על התאום הפחות מוכשר שלו, אחד שבניגוד לתומאס אפילו לא הספיק להשאיר רושם של איזה כשרון בלתי ממומש שעוד שניה הופך לאמארה סטודמאייר הבא? אמיר ג'ונסון הוא שחקן רוטציה חביב, שמוסיף למשחק בעיקר את היכולת לקפוץ גבוה ולעשות עבירות, אותן הוא מבצע בתדירות של 1 ל-5 וחצי דקות (מה שאומר שהפוטנציאל שלו כרגע מוגבל ל-30 דקות למשחק, במקרה הטוב). את העונה החולפת סיים הפורוורד הצעיר עם מספרי שיא של 6 נקודות ו- 5 כדורים חוזרים למשחק ב-18 דקות, לא מספרים רעים בעבור שחקן מחליף, אבל ממש לא כאלה שמצדיקים 7 מיליון דולר לעונה, במיוחד לא אם נזכרים שגם בדטרויט הוא קיבל הזדמנות לפתוח בחמישייה ונזרק ממנה מהר מאוד. ולנו, הצופים מהצד, לא נותר אלא לשאול – למה?

תגידו מה שתגידו על אמיר ג'ונסון – לפחות הוא גבוה, וקוראים לו אמיר, שני דברים שאי אפשר להגיד על ווסלי מתיוז, אותו רוקי עלום שהגיע ליוטה מליגת הקיץ ונחטף ע"י הבלייזרס בחוזה זהה לזה של ג'ונסון, רק כדי להפוך לשחקן השנה השנייה שככל הנראה מרוויח הכי הרבה בתולדות הליגה (רוקיז שלא נבחרים בדראפט אינם מוגבלים לחוזי רוקי), בערך פי 2 מבני מחזורו טייריק אוואנס וסטפן קרי, ביחד. בעונתו הראשונה ביוטה הוכיח מתיוז שהוא אכן שחקן ליגה לגיטימי לחלוטין שבעתיד אולי יהיה שווה את הסכום הנ"ל ואף יותר, אלא שהדגש כאן הוא על המילה "אולי"; העובדה שמתיוז שיחק בקושי עונה אחת של כדורסל מקצועני בחייו, והעובדה שסווינגמנים סבירים זה המצרך הקל ביותר לאיתור בשוק לא הרתיעו את פורטלנד. ואם כל זה לא משכנע אתכם אז אפילו אבא של מתיוז, שהיה שחקן NBA בעצמו, אמר שהבן שלו שווה בין 3 ל-5 מיליון דולר לעונה, מה שנותן לווסלי באופן סופי את התואר "החוזה המופרך ביותר של הקיץ". מעניין מה אמא שלו חושבת.

הודעה לכריס וואלאס – זה שאתה ג'נרל מנג'ר נורא ואיום אנחנו כבר יודעים, אבל זה שמעולם לא טרחת לקרוא את חוקי החוזים של הליגה, זה כבר באמת שפל חדש. למי שלא יודע (והכוונה היא אליך, מיסיה וואלאס), המשמעות של שחקן חופשי מוגבל היא שלקבוצה שלך יש זכות לחכות ולשמוע איזה הצעות השחקן מקבל, ואז, במקרה הצורך, להשוות אותן - חוק נפלא שנועד בדיוק כדי למנוע ממך לתת חוזים גדולים מדי לשחקנים מבלי שהתחרות בשוק תחייב את זה. עד לרגע זה משפשפים טובי המומחים את עיניהם ושואלים מה, לכל הרוחות והשדים, גרם לממפיס לקפוץ ולהציע לרודי גיי חוזה מקסימום בן 90 מיליון דולר ל-5 שנים (18 מיליון פר עונה) מבלי שאף קבוצה הספיקה לצייץ לכיוון שלו. ובכלל, איזה סיבה בעולם יש לשלם לשחקן חביב כמו רודי גיי סכום שגדול בלמעלה מ-50% ממה שמרוויחים שחקנים צעירים אחרים מסוגו כמו אנדרה איגודאלה, דני גריינג'ר או ג'וש סמית (שלושתם, אגב, מוכשרים מגיי בעיניי)? וכן, קראתי על התיאוריה לפיה ממפיס חששה מהצעת מקסימום שהיתה פרוסה באופן שהיה מחייב תשלום מס מותרות, ולא, זאת לא באמת סיבה.

והנה, ממש לפני סגירת הכתבה מגיעה ידיעה חמה מכיוון טקסס שכובשת בסערה את המקום הראשון, ובנוקאאוט. במשך קיץ שלם מסתובבת דאלאס כשבידיה קלף אחד חזק במיוחד - חוזה בלתי מובטח של אחד בשם אריק דאמפיר. המשמעות המילולית של חוזה כזה הוא ניכוי של 13 מיליון דולר מתקרת המס, פלוס ההנאה הצרופה שבלשחרר את דאמפיר מהסגל שלך. עד כדי כך מבוקש היה הקלף עד שדאלאס סירבה לתת אותו בתמורה ללא פחות מאל ג'פרסון – הפורוורד המצוין של מינסוטה שרבים טוענים שימלא בדיוק את מה שהיה חסר בדאלאס כל השנים בדמות אופציה אמיתית בצבע.

הסברה הרווחת היתה שדאלאס מכוונת למהלך גדול במיוחד. וכך, בזמן ששמות כמו כריס פול נזרקים לחלל האוויר, החליטו בטקסס שהכוכב הגדול, זה שבשבילו ויתרה הקבוצה על ג'פרסון, הוא לא אחר מאשר הפגר המהלך טייסון צ'נדלר ושחקנית חיזוק צרפתייה בשם אלכסיס. מה שמדהים עוד יותר זה שכל המהלך הזה מגיע דקה וחצי אחרי שקיובן לא למד את הלקח מהחוזה של דאמפיר והתחים את ברנדן היווד בן ה-31 על חוזה ל-6 שנים בסך 55 מיליון דולר, כי הרי אין דבר טוב יותר מנגר בן 36 שמקבל 10 מיליון לעונה. עד למועד סגירת הגליון לא נמצא ולו טיעון סביר אחד לזכות צמד המהלכים האלה. החרוצים שביניכם מוזמנים לחשוב על אחד כזה ולשלוח אלינו בפקס. בין הפותרים נכונה יוגרל אדוארדו נאחרה.