כל יום הוא שיא גינס

הדבר הראשון שמבחינים בו כשיורדים בטלאכט, התחנה האחרונה והדרומית ביותר ברכבת העירונית של דאבלין, ומקום מושבו של האצטדיון הביתי של שמרוק רוברס, הוא שאין שום פאב בטווח ראייה. זה משונה, במיוחד בגלל שאחרי כמה ימים בבירה האירית, העין כבר רגילה לראות לפחות שלושה שלטים של גינס בכל רגע נתון, בוודאי שליד איצטדיון כדורגל. אלא ששמרוק רוברס הדאבלינרית, שתפגוש את בני יהודה בסיבוב הקרוב של הליגה האירופית, היא לא קבוצה רגילה.

שמרוק שוכנת באזור מרוחק, כשלידה בעיקר בנייני משרדים, וגבעות ירוקות ומקסימות שמבהירות שמכאן והלאה, אתה בכפר. במזל גדול נפלנו על דרבי דאבלינרי בזמן שהיינו בעיר. טוב נו, 'מזל' זו אולי הגזמה. הליגה האירית מתפארת בלא פחות מארבע קבוצות מדאבלין, וכשלוקחים בחשבו שישנן רק שש קבוצות אחרות, הרי שדרבי שכזה מתקיים כמעט בכל מחזור, אבל הפעם היה זה יום מיוחד: מפגש עם מוליכת הטבלה, סנט פטריקס, והזדמנות לעלות למקום הראשון.

הרוברס היא אמנם הקבוצה המעוטרת ביותר בכדורגל האירי, כשבארונה נמצאות 15 צלחות אליפות, ולא פחות מ-24 גביעים, אך למרות זאת, שנים לא פשוטות עברו על אוהדיה. לאחר שהקבוצה נמכרה, היא הועברה מהאצטדיון הביתי שלה שנמכר לצרכי נדל"ן, ושוטטה במשך 22 שנים ללא בית, עד שהגיעה לאיצטדיון טאלכט, שנבנה במיוחד בשבילה ב-2009, ואיזה איצטדיון נהדר הוא.

כמובן, הוא לא גדול במיוחד- רק 6,500 מקומות, אבל בליגה שכזו, זה בהחלט מספיק. באצטדיון החדש שוכנים משרדי הקבוצה הנוצצים, וחנות מזכרות חדישה ומרשימה ניצבת בכניסה, המוכרת חולצות ושלל מוצרים של הקבוצה לכל בר מזל עם 60 יורו בכיסו (כ-300 שקלים). הבחור בקופה אישש את החדשות הרעות: אכן אין פאב בסביבה. "רוב האנשים הולכים לבר של איזה מלון פה בסביבה", הוא הוסיף. נהדר, חשבנו, בר של מלון, זה מה שאנחנו צריכים לפני משחק כדורגל. ואז מצאנו את הבר.

כל מי שהיה באירלנד בחייו, יודע שהפאבים אמנם נהדרים, אבל לא צריך מבנה בן 500 שנה כדי להנות מהבירה. המלון המהודר שנמצא בסמוך לאצטדיון אולי היה מופתע בתחילה כשמאות אוהדים רועשים החלו לזרום אליו בכל יום בו התקיים משחק ביתי, אבל מהר מאוד הוא התיישר, ועתה, הבר המצועצע, שבימים רגילים ניצב שקט ונטוש, הפך למסיבה של ממש. ליד הקופה ישנו לוח המשחקים של הקבוצה, ואזור מיוחד אפילו נצבע בירוק-לבן, הצבע הרשמי של הרוברס, שנראה דומה באופן מחשיד למדים של סלטיק הסקוטית. ככל שמתקרבת שעת המשחק, כך מתמלא הבר עוד יותר, ואפילו אוהדי סנט פטריקס, עם המדים שנראים שתי טיפות מים כמו אלו של ארסנל, נכנסים ללא שום בעיה, ומבלי שאיש יזרוק לעברם מילה. אידיליה מוחלטת.

שני ליטר של גינס בדמנו, עשינו את דרכנו בחזרה אל האצטדיון. הוא אמנם חדיש ומרשים, אבל עושה רושם שהאירים שתכננו את הבנייה כבר החלו מדמיינים את הבירה הקרירה בפאב הסמוך, והחליטו לסיים מוקדם. כך אולי אפשר להסביר את הקופות, שהן למעשה אדם אחד בסוג של מכולה, עם חלון קטנטן. מבט על הכרטיסים גילה עובדה מרגשת: אין מקומות שמורים. מיהרנו פנימה, והתיישבנו נרגשים בשורה הראשונה, על קו האמצע. אחרי הכל, מתי עוד תינתן לנו האופציה לראות את סלטיק נגד ארסנל ממרחק כזה?

היציעים מתמלאים, אוהדי שמרוק עוטפים את היציע עם דגל ענק שמכסה את האוהדים, ובתגובה, מניפים כ-1,000 אוהדי סנט פטריקס שלט ובו כתוב: "מעולם לא ירדנו ליגה", עקיצה אל עבר הרוברס, שלמרות ההיסטוריה הנהדרת שלהם, נאלצו לרדת ליגה ב-2005, בגלל הפחתת נקודות.

אם שחקני בני יהודה מודאגים מהתנאים הצפויים, הם יכולים להירגע. המגרש עצמו נמצא במצב מצויין, מה שאי אפשר לומר על המשחק. למרות שמדובר בשתי הקבוצות שמוליכות את הליגה, הן לא מצליחות להגיע ולו למצב אחד במחצית הראשונה. הקמע של שמרוק, מעין סופרמן ירוק, עסוק במבטים אל היציע בחיפוש אחר בחורות איריות נאות, וסימון "תתקשרי אליי". יש תחומים שבהם גם סופרמן לא ממש מצטיין.

במחצית אני ניגש אל אחד הדוכנים כדי למצוא משהו לאכול. "צ'יזבורגר", מבקש הבחור שלפני. "הנה הבורגר", מגיש לו המוכר חתיכת בשר בין שתי לחמניות, "והגבינה שם, על השולחן". חדשות טובות לשומרי הכשרות של הזהובים. על המגרש בינתיים מפעילים את הממטרות בתקווה שזה ישנה משהו בקצב המשחק, אבל זה רק מצליח להרטיב את הקמע, שלושה שחקנים מחליפים שעלו מוקדם כדי להתחמם, ו-22 ילדים צעירים שהיו באמצע משחק ראווה שהסתיים בבכי.

המחצית השניה נפתחת, ונראה שהרטבת המשטח אכן תרמה, אבל בעיקר לסנט פטריק'ס: בעיטה חופשית יוצרת ערבוביה ברחבה, ואחד משחקניה כובש מקרוב. קשה להגיד באיזו דקה נכבש השער, מכיוון שעושה רושם שהכסף שהושקע בבניית חנות המזכרות לא הותיר מספיק כדי לקנות לוח תוצאות. שמרוק מגיבה כעבור מספר דקות עם שער משלה, שמובקע באופן ברור בידו של החלוץ.

השופט לא מתקשה להבין בכך, ופוסל את השער, למרבה האכזבה של האוהדים. בדרום אפריקה, מישהו מסנן, הוא היה מאושר בטוח. המשחק חוזר למצבו המנומנם. הכדור מגיע בשלב כלשהו לכיוונו של הקמע, שמנסה להחזיר אותו בבעיטה, אבל במקום לפגוע בכדור, הוא דורך על הגלימה שלו, וקורע אותה. הקהל מריע. דווקא אז מצליחים המארחים להבקיע (ככל הנראה בסביבות הדקה ה-60, אבל מי יודע?) שער שיוויון מקרי, והקמע והגלימה הקרועה כמעט ופורצים למגרש, נעצרים רק על ידי הקוון.

השיטה של הרוברס לא ממש ניתנת לפיענוח. זה נראה כמו 4-4-2, אבל באותה מידה זה יכול להיות 2-7-1. מרבית הכדורים סתם נבעטים לכיוון הרחבה, בתקווה שמשהו ייצא מכך. ואז, זה קורה: כדור תועה מוגבה אל הרחבה, וננגח פנימה, 1:2 לרוברס. הקהל באקסטזה, רץ אל המעקה וכמעט רומס את אחי הצעיר. הדקה? לא ברור. השעה כמעט עשר בלילה והשמש עדיין לא שקעה, אבל למי אכפת משטויות כאלו. אוהדי שמרוק עסוקים עתה בשירת: "הובלתם אחת אפס, אבל דפקתם את זה", וכמובן השיר הידוע: "אתם כבר לא שרים עכשיו", אל עבר אוהדי הסיינטס, האומללים. השירה הזו נמשכת עד לסיום. כלומר, כמעט.

כי אז מגיעה הדקה ה-91. אני יודע זאת, כי הקוון בדיוק הרים את השלט שמבשר על תוספת הזמן. בדיוק באותו רגע, הלחץ של סנט פטריק'ס שובר את המארחים, וכדור שנבעט אל השער מכניע את השוער, אבל נעצר בידיו של אחד ממגיני שמרוק, שעושה כמעשה לואיס סוארס מאורגוואי במשחק מול גאנה, ומונע שער בטוח, ומיד רואה את האדום. אוהדי הרוברס לא מאמינים. הלם נופל על איצטדיון טאלאכט. הקמע לא מסוגל להביט. או זה, או שהוא סתם קלט בחורה ביציע, וכלל לא מסתכל על המגרש. הבועט של סנט פטריק'ס ניגש אל הכדור, שולח אותו שמאלה, אבל שם הוא מוצא את שוערה של שמרוק, שהודף מצויין.

רעידת אדמה, רק כך ניתן לתאר את ההרגשה באותו רגע באזור הדרומי של דאבלין. האוהדים לא יודעים את נפשם מרוב אושר, ושירת "Super-Keeper" נשמעת הרבה לאחר שהמשחק הסתיים. "אנחנו בראש הליגה", שרים האוהדים בעוד הם עוזבים את הבית החדש שלהם, בדרכם חזרה אל הבר, במטרה להמשיך ולנסות לגמור את אספקת הגינס של המלון. אנו עולים בחזרה על הרכבת לכיוון מרכז דאבלין, יודעים כי מצאנו בית חדש באירופה. ובני יהודה? מי יודע, עם קצת ממטרות, כדורים תועים לכיוון הרחבה ואולי מעט מזל אירי מהקמע, בהחלט ייתכן שמנוחתם של האומללים הישנים במלון הסמוך תופרע שוב, בעוד שמרוק רוברס תעשה את הבלתי ייאמן, תגבור על הענקית הישראלית, ותפסע עוד צעד בדרכה אל כיבוש היבשת. במקרה הכי גרוע, תמיד מחכה עוד גינס קרירה למפסידים בבר הסמוך.