יכול להיות שעוד נתגעגע לגברי?

ממשלות במדינות מסוימות, שרוצות להיטיב עם העם, משתמשות לעתים בפתרון מבריק: מדפיסים עוד כסף, ואופס, כולם יותר עשירים. גאוני הכדורגל הישראלי פיתחו לאחרונה, על בסיס דומה, את המודל הכלכלי-מתמטי המושלם: בהשקעת סכום אפס הם יועילו לכל הקבוצות. כמה פשוט: מחליטים עכשיו, באמצע העונה, על הגדלת הליגה ל-14 קבוצות (יורדת אחת ושלוש עולות) וככה ממזערים את סיכויי קבוצות ליגת העל לרדת ומגדילים את סיכויי העליה של קבוצות הלאומית (ובתגובת שרשרת גם הליגות מתחת). מבריק.

המודל המושלם הזה הוא חלק מקומבינה שהגו חברי המינהלת: הקבוצות הקטנות, הנהנות העיקריות מניפוח הליגה, יתמכו בהעברת כספים שמתקבלים בהתאחדות לידי הקבוצות, ומכך ייהנו בעיקר המועדונים הגדולים. שוב הרווחנו. כולנו.

מה הקשר בין שני הרעיונות? כלום. מלבד קח-תן פוליטי. יד רוחצת יד. וגם כאן מתחולל נס: ככל שהידיים רוחצות יותר זו את זו, כך הן מתלכלכות יותר. חברי המינהלת, בדיוק כמו ראשי השלטון, משמנים אלה את אלה. ורק שתי ישויות, חיצוניות, חייזריות, נדפקות מהעסק: העם והמדינה. ובכדורגל: הקהל והליגה.

מההצעות של המינהלת נודפים ריחות התחמנות, הציניות, רדיפת השלטון וההתנשאות. מועדוני העל ומעמד הביניים (שאר קבוצות המינהלת) מצ'פרים את עצמם ומנסים לנגוס מהפירורים שמקבלות מאות קבוצות זעירות, שחיות מכספי ההתאחדות. הגדלת הפערים, תחלוא מרכזי בחברה הישראלית, היא נר לרגלי חלק מראשי המינהלת.

אופוזיציה פנימית - אין. לא באמת. בדיוק כמו בממשלה. צדיקי הפועל ומכבי תל אביב והפועל פתח תקוה, שלושה מהמועדונים הגדולים, הצביעו נגד ההחלטה, אבל "קיבלו את דעת הרוב". ככה זה בדמוקרטיה שמנהל שם יעקב שחר. פרזידנט שחר.

בבסיס ההצעה ליורדת אחת ניצב העיוורון. חלוקת מתנות ללא כיסוי מערערת את אמון הציבור במטבע, בכלכלה, בחברה. לשום דבר אין ערך אם הערך יכול להשתנות ברגע. מה הטעם, בשביל מה משחקים פה בכלל. אובדן האמון יגרום בטווח הבינוני, ואולי כבר העונה, נזק גדול. מילא הקהל שמתבאס מהתחמנות ומפסיד את טעם מאבקי התחתית - אבל ליגה שמאבדת מערכה, ומאמון הקהל בה, מזיקה לכיסי הבעלים עצמם. משולהבים מכספי ההתאחדות ומהרצון לשלוט, גאוני המינהלת בועטים בכדור הכי גבוה שאפשר, ולא חשוב לאן. הכדור ינחת בתוך שערם.

ההתאחדות לכדורגל מציגה מזה שנים את הצד הפחות יפה בשיטה הסוציאליסטית-ישראלית. מינהלת הליגה, האלטרנטיבה שלה כל-כך חיכינו, מציגה את הקפיטליזם הישראלי בצד הכי מכוער שלו. פרזידנט שחר וחבריו דוחפים חלק מאיתנו למקום המביך ביותר בכדורגל הישראלי: תמיכה בגברי לוי. ועל זה לא נסלח.

הטור התפרסם ב"ספורט העיר", 17.01.02