אל תזלזלו בהם

כבר מהפגישה הראשונה עם נבחרת אורוגוואי, אתה נוכח לדעת שמדובר במשהו שונה. או בעברית: משהו הרבה יותר שכונתי ממה שאתה רגיל לפגוש בשלבים האלה. האימון המסכם לפני חצי הגמר מול הולנד היה אמור להיות פתוח לתקשורת לרבע שעה בלבד, אבל בפועל יכולת לשהות בו יותר מחצי שעה מבלי שאחד האחראים יזכור לגרש אותך. מסיבת העיתונאים עם המאמן אוסקר טבארז היתה בכלל מדגם מייצג. המאמן שישב ארבע שנים בבית לפני שקיבל קריאה לחזור לנבחרת אורוגוואי, הרגיש כמו חתן בר המצווה. מהצד, נראה שטבארז לא רצה בכלל לרדת מהבמה. על כל שאלה, אפילו הקלילה והשטחית ביותר, הוא ענה באריכות, תוך שהוא סוטה מהנושא ומעלה את זיכרונותיו ודעותיו בנושאים שונים, מבלי אפילו שהתבקש. בשלב מסוים, הקצין האחראי של פיפ"א, פשוט נעמד מולו, ומסמן בתנועות ידיים שהוא חייב להסתלק.

כשטבארז דיבר על הכדורגל ההתקפי של הולנד, בהחלט אפשר היה לגחך לרגע. שיא ההתנשאות הגיע כאשר כתב אנגלי, איך לא, לקח את המיקרופון ושאל אותו האם הוא לא מתבייש במעשה של לואיס סוארז, שהשווה את עצמו ליד האלוהים של מראדונה. כולם נעו באי נוחות בכיסא לנוכח ההתקפה הקולוניאליסטית על החלש, לרגע הרגשת חסר אונים בשבילו, אבל טבארז ניער אותו ואת דומיו עם אותה סבלנות עיקשת: בעזרת תשובה ארוכה, מנומקת, לא תוקפנית ולא מתחנפת, הוא הסביר לנציג האומה העשירה והצבועה למה הוא מדבר שטויות, ושטח בפניו דוגמאות מהיסטוריה הארוכה של הכדורגל לפיהן כולם עשו דברים דומים ושהעבר מוכיח שאורוגוואי היא לחלוטין לא אומת כדורגל שמישהו, לא משנה מהיכן הוא, יכול לכנות אותה רמאית.

אם הייתם שם באותם רגעים, הייתם מבינים שלא כדאי לכם לזלזל בהם. חצאי הגמר כוללים, על הנייר, שלוש קנדידטיות ברורות – גרמניה, הולנד וספרד – אבל זו תהיה טעות גדולה לא להתייחס ברצינות למי שבמבט ראשון נראית הרבה יותר עממית. טבראז, שעבר במילאן, בוקה, קליארי ופניארול, יודע בדיוק איפה הוא נמצא. הוא יודע שהוא "התגנב למסיבה" שאיש לא תכנן להזמין אותו, אבל הוא מעודכן, הוא מלומד, הוא חכם, הוא ברור והוא מבין שיש לו סיכוי כמו לכל אחד כאן. יטעה בגדול וייענש בענק מי שיחשוב אחרת.

מדי מסיבת עיתונאים זה קורה, וגם לפני חצי הגמר מול אורוגוואי זה קרה: ברט ואן מרוויק מותקף עם שאלה על הקשר בין עברה המפואר של נבחרת הולנד לסגנון הנוכחי, כשהפעם הוא התבקש להגיב לביקורת שהעביר בנושא יוהאן קרויף. לואן מרוויק יש תשובה קבועה בנושא: שלהרבה אנשים יש הרבה דעות, שבכל יום הוא מקבל המון עצות שונות ושקרויף גם אמר עליו דברים טובים. הפאנץ' של הדברים הוא הרבה יותר חשוב: ואן מרוויק והולנד שלו לא נותנים לשום דבר להסיח את דעתם. מי שמתגעגע להולנד ההיא, שימשיך להתגעגע. מי שמעביר ביקורת על הולנד הזו, שימשיך לבקר. אנחנו מרוכזים במטרה "איתה הגענו לכאן – לחזור עם הפרס הראשי".

זו הגדולה של ואן מרוויק: הוא מביט רק לכיוון אחד. כמו שאמרנו, הוא ישלם מחיר כבד אם מישהו משחקניו חושב בכלל לזלזל באורוגוואי, אבל לא נזיל דמעה אם התשובה שלו לקרויף תהיה זכייה בגביע מול אותה גרמניה מ-1974. אז, העיתונות הגרמנית הצליחה להפריע לריכוז של קרויף ערב הגמר ההוא במינכן. היום, אם וכאשר, אין לה סיכוי. סליחה על הנימה האישית, אבל גם אני מקווה שאתם חולמים על הפרק הכי שנון בהיסטוריה של המונדיאל: הולנד בסגנון גרמניה מנצחת את גרמניה בסגנון הולנד. זו לא בושה לשנוא את גרמניה. כל אומה צריכה זיכרון היסטורי ברור מבלי להיות טרחנית. כמו שברזילאים לעולם לא יתמכו בארגנטינה, טובה ונוצצת ככל שתהיה, כך עלינו להמשיך להחזיק אצבעות לואן מרוויק. או דל בוסקה. או שמא טבארז?