לא היה כיף להיות כריסטיאנו רונאלדו באצטדיון גרין פוינט בקייפ טאון בשמינית הגמר של פורטוגל מול ספרד. הקהל העוין, ברובו מהמדינה בה רונאלדו משחק לאורך רוב העונה, רק נהנה לראות אותו נכשל שוב ושוב, בניסיונותיו לעשות את הפעולות הבסיסיות שלו מריאל מדריד. לא היה נוח לשמוע את הבוז כלפי השחקן השני בטיבו בעולם, בכל פעם שהפוקוס הוסט אליו. מתחתינו ישבה חבורה של אוהדים מקסיקנים שלכאורה אמורה להיות ניטראלית, אבל הנאצות שהם הטיחו בהרגליו המיניים, כהגדרתם, לימדו לא מעט על התדמית הבעייתית ממנה סובל הקשר הנפלא הזה.
אחת הדרכים בהן רונאלדו נאבק בתדמית הזו, שנבעה בעיקר מהמעבר שלו ממנצ'סטר יונייטד לריאל מדריד, היא על ידי ניסיון לקחת מנהיגות. כאילו להראות שהכל קטן עליו, ושהוא מסוגל לקחת את הקבוצה בה הוא משחק על גבו. במקרה של נבחרת פורטוגל, הסיפור מעט שונה, וכשהמאמן, קרלוס קיירוש, נשאל במסיבת העיתונאים האם הוא מתחרט על כך שהעניק לו את סרט הקפטן, העביר קירוש בצורה פחדנית את האחריות להתאחדות הפורטוגלית. לדבריו, היא זו שהחליטה ("יחד איתי כמובן") לדחוף את קשר ריאל מדריד לתפקיד המנהיג על נבחרת פורטוגל החדשה ("הוא האיש שלנו"), בה הכישרונות הבאים אחריו לא נראים כמו המשך ישיר ללואיס פיגו.
ברעיון של הפורטוגלים מסתתר לא מעט היגיון. "הבעיה של רונאלדו היא שאין לו עם מי לשחק, והמאמן שלו הוא במקרה הטוב הוא מורה להתעלמות", הודף עיתונאי פורטוגלי ניסיון לחלץ אמירה שלילת על הכוכב הפורטוגלי. יש רק בעיה אחת: רונאלדו לא הוכיח בשנה האחרונה שהוא מסוגל להיות מנהיג שלוקח הכל על עצמו. העונה הראשונה שלו בריאל מדריד היתה נהדרת מבחינה מספרית, אבל לא סיפקה רמז ברור שזה בכלל התפקיד המתאים לו. במנצ'סטר יונייטד, בה נתן את עונת חייו, היו לו את סקולס וגיגס, וכמובן את אלכס פרגוסון שפע של ניסיון שאיפשר לו להיות מה שהוא בעיקר: כדורגלן משובח.
במשחק מול ספרד, מבט מהצד על הכימיה בינו לבין שאר השחקנים יכול אולי ללמד שהתדמית ממנה הוא סובל מצד הקהל, משפיעה גם על חלק מהשחקנים. לפני כדור חופשי אחד, הוא צעד בביטחון לעבר עמדת הבעיטה, כאילו מסמן את הטריטוריה שלו. אלא שסימאו עשה בדיוק את אותה תנועת גוף לעבר עמדת הבעיטה, ושפת הגוף של השחקנים שידרה וויכוח קל. שחקני פורטוגל ממלאים ברוב הזמן אחר ההוראה למסור כמה שיותר לשחקן הכי טוב שלהם, אבל קשה לומר שהם מקבלים לחלוטין את מנהיגותו של רונאלדו. אולי זה בכלל לא בגלל איזו תדמית, אלא מתוך תובנה שזה לא התפקיד המתאים לשחקן הנהדר הזה ושלא צריך להעמיס עליו במקומות מיותרים.
הומאז' לקטלוניה
מיד אחרי שסיים להתראיין מאחורי השלט שמנציח אותו כשחקן המצטיין במשחק מול פורטוגל, צעד צ'אבי לעבר דלת היציאה. אלא שעיתונאי ספרדי עצר אותו בדרך. קשה היה לטעות במראו של האיש: חולצה של נבחרת ספרד, שלא יורדת מגופו לאורך כל הטורניר, אפילו לא בחדר העיתונאים, שיער משוך לאחור, פנים חלקות למשעי וריח אפטר שייב שלא ניתן להתחמק ממנו. במילים אחרות, הוא נראה כמו הלאומן הספרדי הממוצע, שבמקרה עובד בתקשורת תופעה מוכרת בעיתונות הספרדית.
אלא שהאיש שעצר את צ'אבי לשיחה צפופה בצד לא נראה לרגע כמו מישהו ששונה מהקשר הקטלוני. הוא נראה יותר כמו מעריץ. הוא לוחש לו הערה מחמיאה באוזן, מחליק איתו ידיים, ממש חברים. גם העיתונאי הספרדי מקבל בשמחה את מה שברור זה זמן רב: נבחרת ספרד היא הנבחרת של ברצלונה. ללאום הקטלני דומיננטיות גדולה מהרגיל בהרכב, והרעיון שעומד מאחורי בארסה הגדולה עובר היטב דרך הנבחרת. לבני הדור של פרננדו היירו או פפ גווארדיולה זה אולי היה מפריע, אבל עבור הדור שנולד הרבה אחרי מותו של פרנקו ב-1975 הגבולות האלה הרבה פחות חסומים.
אחד הדברים שהפריעו לחבל קטלוניה לפני מלחמת האזרחים בספרד ועליית פרנקו לשלטון, היתה התלות של שאר המדינה בהם. הקידמה של קטלוניה הפכה אותה לכוח מוביל בכלכלה הספרדית בעשורים הראשונים של המאה ה-20. בהשאלה קצת מוגזמת, אפשר לומר שהיום, בעשורים הראשונים של המאה ה-21, ספרד לא מתביישת ללכת אחרי ההצלחה של קטלוניה ולהתבסס עליה. אחרי הניצחון הכי גדול בעידן דל בוסקה, אפשר לומר שזו אפילו גאווה.