למי קראתם אפריקאית?

אחד הדברים הכי מרשימים במשחק של גאנה מול ארצות הברית, היתה הדרך שבה בזבזו הגנאים זמן בדקות הסיום, בדיוק כמו נבחרת בוגרת וגדולה. במשך כל ההארכה הצוות הרפואי היה בכוננות להיכנס למגרש, וכשעשה זאת, זה היה לאט ובטוח. פעם אחת אפילו נשכח אביזר על הדשא, רק כדי לחזור אחורה, לאסוף אותו, ולהרוויח עוד קצת זמן.

גאנה, בניגוד לנבחרות אפריקאיות אחרות, לא נותנת לחוסר הארגון לאכול אותה מבפנים. במשך רוב מסיבת העיתונאים אחרי הניצחון על האמריקאים, דיבר אנדרה איוו, השחקן המצטיין, על הארגון, הסדר והקבוצתיות. "אם נמשיך לתמוך במאמן, אנחנו יכולים להגיע רחוק", אמר וכיוון את המסר והתובנה לכל היבשת.

"גאנה מתעקשת לעבוד כמו בכדורגל המודרני, בעוד ששאר הנבחרות האפריקאיות סובלות מפוליטיקה רקובה וניהול גרוע", חידד אקוטו גאיה מהטלוויזיה הגנאית. בזמן שנבחרות אפריקאיות חיפשו מאמן שהוא שם גדול, גאנה הלכה על סרבי פחות מוכר. לפני בואו לגאנה, מילובן ראייבץ' היה מאמן נטול הישגים משמעותיים בסרביה, שבדיה, סין וקטאר, אבל הוא הצליח יותר בנבחרת הלאומית יותר משמות מפורסמים ממנו, כי בטחו בו. ביטחון כזה מגיע מתובנה מתקדמת של כדורגל. "ההבדל בינינו לשאר הנבחרות הוא שאנחנו משחקים כקבוצה", אמר דרק בואטנג לוואלה! ספורט. וכששחקן ספסל אומר את זה, כנראה שזו לא רק קלישאה.

אפשר להבין זאת גם דרך מי שלא הגיע עם גאנה לטורניר, מיקל אסיין, לדוגמא. נבחרות אפריקאיות אחרות מקדשות את הכוכב הגדול, אבל גאנה המשיכה הלאה ולא נתנה לפציעה של אסיין להרוס לה משהו. "מיקל היה שחקן הכי משמעותי שלנו", מסביר ג'ון מנסה לוואלה! ספורט, "אבל זאת גם היתה הזדמנות לשחקנים אחרים לבוא ולהוכיח את עצמם".

לאחד האחראים הגדולים על החשיבה הרציונאלית הזו קוראים בן קופי. פעם הוא היה יו"ר ההתאחדות של גאנה, והיום בכיר בהתאחדות האפריקאית ואחראי על הצד הטכני בנבחרות של מדינתו. "קופי הביא שינוי גדול" הסביר גאיה, כתב הטלוויזיה הגנאית. "ההישג הכי גדול שלו היה בבניית תכנית עבודה לשחקנים צעירים במדינה. הוא זה שמתעקש על המודרניזציה בכדורגל של גאנה. הוא היה מאמן בשנות ה-60 ולא נותן לדברים לא בריאים לחדור".

והוא לא היחיד. "אני לא רוצה לדבר על מה שקורה בנבחרות האפריקאיות האחרות, אבל אנחנו מצליחים כי אנחנו עובדים ביחד ומשחקים ביחד", אומר ג'ון פיינטסיל לוואלה! ספורט. ההוכחה הכי טובה לדבריו של פיינטסיל, וגם לאלו של המרואיינים הקודמים, היא הצורה שבה שחקני גאנה הגיבו לעיתונאים שחיכו להם בקוצר רוח בסיום המשחק. רובם הגדול סירבו לדבר יותר מדי, צעדו בפנים חתומות לעבר האוטובוס, כאילו זה לא הזמן לחגוג. נבחרות קטנות חוגגות מוקדם מדי הישגים רגעיים, אבל גאנה היא כבר מזמן לא נבחרת קטנה ורבע גמר מונדיאל זה בכלל לא הישג מקרי. חבל שהיא מייצגת תהליכים שקורים רק אצלה כרגע.