פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כל שריקה מוצדקת

        דונגה יכול היה לקחת סיכון מול פורטוגל, אבל בחר כרגיל בכדורגל אפור ומבולבל, והרוויח ביושר את שריקות הבוז מהקהל

        הרף:

        להוכיח שדונגה לא חמור

        הקפיצה האחרונה

        במשחק מול פורטוגל הייתה לדונגה הזדמנות מעולה לתפוס שתי ציפורים במכה אחת – גם לבדוק כיצד תתפקד נבחרתו ללא קאקה כאשר תזדקק לכך, וגם לשחק סוף-סוף כדורגל ברזילאי משוחרר ושמח. העלייה לשמינית-הגמר כבר הובטחה, המקום הראשון לא בהכרח הוביל למשחקים נוחים יותר בהמשך הדרך, והיריבה היתה פורטוגל – אותה פורטוגל שהובסה 6:2 במשחק ידידות לפני שנה וחצי ומשמשת עד היום תשובה נחרצת למבקריו של דונגה על הסגנון ההגנתי שלו. מה עשה דונגה עם הצ'אנס המצוין שהגורל סידר לו? בדיוק מה שמרצ'לו ליפי עשה עם האפשרות לבחון שחקנים חדשים בסקוואדרה אזורה במהלך גביע הקונפדרציות לפני שנה – הוא זרק אותה לפח בלי לחשוב פעמיים.

        אז עכשיו קיבלו כל אויבי דונגה בעיתונות הברזילאית הוכחה מוחצת לטענות שהשמיעו בחודשים האחרונים – לסלסאו אין פתרון במרכז המגרש ללא קאקה. השחקן שדונגה בחר להציב במקומו בתפקיד עושה המשחק, ז'וליו בפטיסטה, עד כדי כך לא מתאים שהוא הפך לקריקטורה של אמיל הסקי. גם בשיא הקריירה, לפני כמה שנים טובות, הצטיין בפטיסטה כקשר אחורי בסאו-פאולו וכחלוץ בסביליה. הוא לא מסוגל להיות פליימייקר, ותרומתו מול פורטוגל הייתה אפסית, אם לא שלילית – בפטיסטה לא מסר אף כדור מסוכן וסרבל את מעט המהלכים שעברו דרכו.

        רוביניו קיבל מנוחה כדי לא לסכן אותו עקב מתיחה קלה בשריר, וזה בסדר גמור, אבל בלעדיו כל שיטת המשחק של ברזיל השתנתה ללא הכר. נילמאר תופקד בחוד לצידו של לואיס פביאנו, ובמרכז המגרש הצטופפו ארבעה שחקנים, אשר שלושה מתוכם לא יודעים לתת מסירה נורמלית. זה שכן מסוגל לעשות זאת, דני אלבס, לא הבין עד לשריקת הסיום היכן בדיוק העמדה שלו, נזהר לא להיכנס לנתיבו של מייקון באגף הימני, אך גם לא מצא את עצמו במרכז. הופעתו הראשונה בהרכב הפותח הוכתרה כאכזבה, ולא רק באשמתו.

        מייקון, אגב, היה כה עסוק במשימות הגנתיות (בכל זאת, כריסטיאנו רונאלדו בסביבה), עד שדהירותיו להתקפה היו מעטות. גם מיצ'ל באסטוס, שכה הרשים אותנו מול צפון קוריאה, כמעט ולא תרם מבחינה התקפית. חסרונם בחלק המגרש של פורטוגל, ביחד עם היעדרותו של רוביניו, גרמו לכך שמשחק האגפים של ברזיל פשוט לא היה קיים. מול חוף השנהב הגיעו הסלסאו לארבע הזדמנויות ליד השער (וניצלו שלוש מהן). הפעם, ספירת המצבים הקורצים עומדת על שתיים בלבד (מתוכן נוצלו 0).

        מתקבל הרושם שאת דונגה זה לא ממש הדאיג. הוא רק רצה לסיים את המשחק לפרוטוקול, ולעזאזל עם הצורך לבדוק מה יעשה אם קאקה או רוביניו יחסרו, חלילה, בהמשך הטורניר. לעזאזל גם עם הקהל שבא לראות הצגה. "לא רציתי לספסל את ליאו מסי על מנת לא לאכזב אוהדים ששילמו כדי לראות אותו" אמר דייגו מראדונה לפני משחק נגד יוון. דונגה השתין על 63 אלף הצופים באיצטדיון בדרבן מהמקפצה, וכל שריקת בוז שספג בתום המופע הביש מוצדקת.

        האירוע שהדגיש יותר מכל את הגישה הצינית של מאמן הסלסאו היה כאשר לוסיו חטף כדור והחל לדהור קדימה. לקפטן ברזיל יש יכולת טכנית נדירה וכושר פריצה אדיר, וכאשר שיחק בלברקוזן ובבאיירן מינכן ההצטרפויות הפתאומיות שלו להתקפה הזכירו לרבים את פרנץ בקנבאואר. החטיפה שלו מול פורטוגל יכולה הייתה להניב התקפה מעניינת, אך כאשר חצה לוסיו את קו מחצית המגרש, הוא נזכר לפתע שזו עבירה חמורה על החוק. הקפטן מסר את הכדור לרוחב, הרכין את ראשו בבושה ומיהר לחזור לאזור הרחבה שלו.

        הניסיון הבא

        התגשם חלומו הרטוב של דונגה, והוא יפגוש את צ'ילה בשמינית-הגמר. הנבחרת של מרסלו ביילסה מהווה את היריב הנוח ביותר לסגנון המשחק של ברזיל – ספיגת הלחץ של היריב ויציאה להתקפות מתפרצות. צ'ילה לא תסטה מדרכה, תעלה עם הרכב הרפתקני ותתקוף בכל הכוח. אלא שאחוז ניצול ההזדמנויות שלה קטסטרופלי, בעוד בהגנה יש מרחב פעולה נרחב לשחקנים מהירים כמו רוביניו, לואיס פביאנו, מייקון ובאסטוס. בנוסף, שני הבלמים החשובים ביותר במערך הצ'יליאני, ואלדו פונסה וגארי מדל, מושעים מהקרב בשמינית-הגמר עקב צבירת כרטיסים צהובים. אם קאקה יחזור בכושר סביר (וזה סימן שאלה גדול), המשימה של ברזיל תהיה פשוטה יותר.

        במוקדמות כיסחה ברזיל את צ'ילה ללא רחמים, 0:3 בסנטיאגו ו-2:4 בסלבאדור, למרות שבשני המשחקים תקפו חניכיו של ביילסה לא פחות מסלסאו. לקראת המשחק בצ'ילה, בספטמבר 2008, היה מצבו של דונגה בכי רע, והפרשנים חזו את פיטוריו במקרה של הפסד. הניצחון ההוא זכור לו כמתוק במיוחד, אבל אם ייכשל מול היריבה הדרום אמריקאית ביום שני זה באמת יהיה משחקו האחרון. "300 עיתונאים ברזילאים שהגיעו לדרום אפריקה רק מחכים שנעוף", האשים דונגה את התקשורת. אחרי הביזיון מול פורטוגל, הם מחכים לכך עוד יותר.